חני נחמיאס תחגוג בקרוב 67, אבל הדבר האחרון שהיא רוצה זה לנוח. אחרי שעברה מסע מפרך בנפאל, שהביא אותה לקצה וגרם לה לגלות מחדש את היכולות שלה, החזרה ללו"ז צפוף של חזרות והצגות זה משחק ילדים. "כרגע אני בחזרות למופע שנקרא 'ריספקט', מבית תיאטרון toMix, שמוקדש לנשים", היא מספרת בפודקאסט "הברזייה" של מגזין סוף השבוע של ynet. "הוא אמור לעלות על הבמה ממש בקרוב, לקראת יום האישה הבינלאומי, ולרוץ כל חודש מרץ. זה מופע של נשים חזקות, עוצמתיות, אנסמבל שיש בו המון צבעים וטעמים. אנחנו גם בגילים שונים וכל אחת מביאה איתה סיפור אחר והביחד הוא פצצה".
מה את מביאה איתך?
"קודם כל, אני נולדתי ראשונה מתוך כל הבנות, אז אני המבוגר האחראי. אני גם הסבתא היחידה. אז מן הסתם אני מביאה איתי מטען חיים משמעותי יותר, עמוק יותר. עברתי לא מעט דברים. אבל במופע יש הרבה הומור, גם הומור עצמי".
במה אפשר לצחוק עלייך?
"אומרים שהסבתאות היא מועדון מאוד יוקרתי, וזה בעיקר העניין הזה של ההתמסרות עם ההורים. מהרגע שהגוזל הקטן והאהוב נולד הם מביאים אותו לסבתא שאין לה חיים ויוצאים לעשות חיים. אבל לסבתות של היום יש חיים מלאים ותוססים. אני חושבת שאני עובדת הרבה יותר מהבת שלי, שגם עובדת וגם אמא במשרה מלאה.
"אתמול היו לי שתי הופעות, בסוף השבוע יש לי שלוש. אני עובדת פול טיים ולמרות שיהודה (אליאס. ב"ז) הוא אהבת חיי, אני לא מספיקה לראות אותו כמו שאני רוצה. המערכון הזה, שנכתב על ידי אורן יעקבי המדהים, מדבר על זה שהאימהות שמות אצלך את הילד לשעתיים-שלוש, אחרי חמש שעות את מצלצלת והן מסננות אותך, ואחרי שבע שעות הן חוזרות. אני נכנסת באימהות וזה מצחיק".
"התקופה שבה חייתי לצד גבר מאוד חולה הייתה באופן פרדוקסלי התקופה שבה הכי נסקתי. אולי כי הפלתי את עצמי לתוך העבודה. כשהוא נגאל מייסוריו, התפנה לי כל כך הרבה זמן שממש לא ידעתי מה עושים איתו"
פעם הסבתות היו הרבה יותר מעורבות מאשר היום.
"אני חייבת להודות שאני קיבלתי עזרה ברמה של הורות נוספת. אמא ואבא שלי ממש היו לצידי, הורים של ילדיי. זה גם בגלל שהגורל זימן לי טרגדיה מאוד גדולה - איבדתי את אבי ילדיי בגיל מאוד צעיר. הבת שלי יותר מבוגרת מהגיל שבו התאלמנתי והיא ילדה בעיניי. הייתי ילדה עם שני ילדים, אז ההורים שלי היו בגיוס מלא.
"התקופה שבה חייתי לצד גבר מאוד חולה (צבי שטיינמץ ז"ל, בעלה הראשון. ב"ז) הייתה באופן מדהים, פרדוקסלי, התקופה שבה הכי נסקתי. אולי כי הפלתי את עצמי לתוך העבודה, למרות ששהיתי בבתי חולים שעות על גבי שעות. הייתה שגרה מאוד סיזיפית. כשהוא נגאל מייסוריו, התפנה לי כל כך הרבה זמן שממש לא ידעתי מה עושים איתו".
כאמא לשני ילדים שהתאלמנה בתחילת שנות השלושים לחייה, הרגשת שחרב עלייך עולמך?
"זאת שאלה מורכבת. כן, חרב עליי עולמי, אבל גם הייתה לי הכנה ארוכה בצורה בלתי אפשרית, אז הייתה גם הקלה כשזה נגמר. כשהאדם שאתה אוהב וחולק איתו את החיים סובל, אתה בחוסר אונים מוחלט. אתה לא יכול לעזור לו בשום צורה, רופאים לא יכולים לעזור לו, גם הרעפת אהבה ותשומת לב של הילדים כבר לא עוזרת לו. הוא שרוי במכאוביו, שרוי בעצבונו. רק מי שעובר את זה יכול להבין".
איזה זיכרונות יש לך ממנו? עברו הרבה שנים מאז.
"מצחיק שאתה שואל, כי הרגע חשבתי עליו. הוא היה איש גדול, וכשהוא היה לובש בגדים מסוימים הייתי אומרת לו 'זה יפה לך' והוא היה עונה 'המראה הדק'. נזכרתי בזה כשחשבתי מה ללבוש לכאן, כי ידעתי שאנחנו מצולמים ורציתי שזה יחמיא. אז היום אני במראה הדק.
"אני חושבת עליו מדי פעם. יש לי בחדר השינה תמונה שלנו מיום הנישואין. הבן שלי, שלא חי בארץ, היה פה בחנוכה עם שלושת ילדיו, והדבר הראשון שהוא רצה זה לקחת את הילדים לבית הקברות. אני לא יודעת אפילו אם הם הבינו לאן הם מגיעים, אבל הבן שלי ישב והתייפח. יתמות זה משהו שהולך איתך לעד, אולי אפילו יותר כשאתה הופך לאבא בעצמך".
"כשהגעתי לפסגה, הרגשתי תחושת אופוריה ממכרת"
אותו ביקור בחנוכה היה הפעם הראשונה שבה נכדיה של נחמיאס הגיעו לישראל. היא כבר ביקרה אותם כמה פעמים, ובשאר הזמן היא מנהלת את הסבתאות בשלט רחוק. "וואו, זה קשה", היא מודה. "ואחרי שהם היו פה שבועיים, שהיה לי אותם אמיתי כזה, לנשנש ולחבק, זה נהיה הרבה יותר קשה.
"יש משהו במכשירים הסלולריים המקוללים האלה, שאתה לא רואה כבר פרצופים של אנשים, כולם בתוך הטלפון. אני מכורה מודעת, לפעמים אני רואה כמה שעות הייתי בטלפון ביום ואני נבהלת. שבע בממוצע. זה נורא. ועם זאת, הטלפון הזה גם מציל אותנו כי אנחנו רק בשיחות וידאו. הם מדברים בעיקר אנגלית כי הם הולכים לבית ספר אוסטרלי, אבל יודעים קצת עברית. 'סבתא' ו'שלום' ו'אמן'.
"אני הולכת איתם לג'ימבורי, מטפסת יותר מהר מהם, מתגלגלת איתם, מצחיקה אותם. אני אוהבת את הסבתאות. חיכיתי לה הרבה זמן והם ילדים מדהימים. הם כל כך מחונכים ומנומסים, אתה מריח שהם ממקום אחר. לא שזה חס וחלילה אומר משהו על הנכד הישראלי המדהים שלי, אמיתי, הבן של בתי מאי. הוא כבר בן חמש וחכם להפליא, אבל אני לא אתחיל".
"אתגרתי את עצמי כמו שלא האמנתי שאני מסוגלת. הקושי האמיתי היה פיזי. עברתי את גיל שישים וכשאת מטפסת חמש ושש ושבע שעות ביום על סלעים, את בקושי נושמת. את מרגישה שהלב שלך מתפוקק, עומד לצאת לך מהגוף"
עם ההתמכרות לטלפון גם פתחת לאחרונה טיקטוק ושיתפת חוויות מהטיול בנפאל.
"זו אחת מחוויות החיים הכי חזקות שזימנתי לעצמי. אתגרתי את עצמי כמו שלא האמנתי שאני מסוגלת. זאת אומרת, ידעתי שזה מסע, ידעתי שהטמפרטורות קיצוניות, ידעתי שאין מלונות לוקסוס, הכול היה ידוע, אבל זה לא עוזר לך כשאת מגיעה למקום ובארבע בבוקר את צריכה פיפי והשירותים בחוץ ואת צריכה להתקלף משבע שכבות כי מינוס 4 מעלות בחוץ.
"הקושי האמיתי היה פיזי. בכל זאת, עברתי את גיל שישים וכשאת מטפסת חמש ושש ושבע שעות ביום על סלעים, את בקושי נושמת. את מרגישה שהלב שלך מתפוקק, עומד לצאת לך מהגוף. אבל כשהגעתי לפסגה, הרגשתי תחושת אופוריה ממכרת".
זה משהו שקודם לא היה לך זמן לעשות?
"מה קרה לך? אני נמלה עמלנית. ברגע שהשתחררתי מהצבא התחלתי לעבוד והיו לי תוכניות ורציתי להתחתן ולהפוך לאמא. והכול קרה נורא מהר. בגיל 24 התחתנתי, בגיל 25 כבר הייתי אמא, בגיל 28 עשיתי את 'פיטר פן' ואחר כך 'צלילי המוזיקה'. כל היעדים שהצבתי לעצמי נכבשו יחסית מהר.
"אבל מה שהכי מרגש אותי זה שזה לא היה זבנג וגמרנו. הנה, אנחנו משוחחים הרבה שנים אחרי, אני עובדת באותו קצב ונמצאת באותו מקום, ישתבח שמו לעד. כמה פעמים אני אומרת ביום פרק ק' בתהילים, שזה פרק שכולו הודיה. זאת מתנה גדולה להגיד תודה. לא לכולם יש סיבה.
"אני רבע רבנית. שומרת מסורת ומדליקה נרות ויהודה עושה קידוש כל שבת ואנחנו צמים. מאז שיהודה נכנס לחיי, אני גם לא מדליקים טלוויזיה ביום כיפור. פעם הייתי צמה ורואה טלוויזיה, מעבירה את הזמן בסרטים. עכשיו קוראים ספרים או משוחחים, והולכים לבית הכנסת כמובן".
יש הרבה אומנים שלא זוכים לעבוד עד גיל כזה. גדלתי עלייך מאז שאני זוכר את עצמי, ואחרי כל כך הרבה שנים את עדיין על הבמות.
"זה נורא משמח אותי. באמת לא עובר יום בלי שאנשים יגידו לי 'גדלתי עלייך' לפחות עשר פעמים, לפעמים גם ארבעים פעמים. אגב, גם אנשים בני 95 שרואים אותי עם הנכדים שלהם אומרים לי 'גדלתי עלייך'. עם כל העשייה, אני מצליחה לשלב בתקופה האחרונה גם חיים וטיולים והרבה כיף, משהו שלא היה לי פעם. יש לי הרבה יותר זמן לחשוב על עצמי, לשים את עצמי במקום הראשון בחיים שלי. לשמחתי יש לי בן זוג שגם כיף לעשות איתו את הדברים האלה".
"יהודה עלה אליי למרק לפני שלוש שנים ונשאר עד היום"
נחמיאס ואליאס (61) הכירו לפני כמעט 40 שנה, בהצגה 'סלאח שבתי' שבה גילמו זוג ואפילו התנשקו על הבמה. מאז שמרו על קשר, אבל האיחוד העוצמתי קרה רק אחרי הגירושים מבעלה השני, מאיר עזורי. למרות שלא חשבה להכניס גבר חדש לחייה, המפגש המחודש עם יהודה לפני כמה שנים שינה לה את התוכניות. במשך חצי שנה הם הסתירו את הזוגיות, "אבל סוד מתגלה בסופו של דבר, וזה גם עשה לנו טוב כי יכולנו 'לצאת מהארון' וגם לעבוד ביחד.
"בשנתיים האחרונות אנחנו מופיעים עם 'להתאהב מחדש', מופע שכולו שירי אהבה. יהודה הוא זמר אדיר, שאנסונר שאין רבים כמותו בארץ. הוא איש נורא מצחיק. הוא לא צריך טקסטים, הוא באמת סטנדאפיסט מלידה. אז יש במופע המון בידור ושוב הומור עצמי, אנחנו מספרים את סיפור האהבה שלנו. הרי היינו פעם זוג על הבמה, זוג שלא סתם מתאהב אלא גם מתחתן. התחתנו 400 פעם והוא עדיין רווק. אבל רווק תפוס".
"שלושה חודשים לתוך מערכת יחסים שעדיין נבנית, יהודה הסתובב אליי והעיניים שלו ממש דמעו. הוא אמר לי 'את 'קולטת שאולי זה לכל החיים?'. אני זוכרת שזה ריגש והבהיל אותי כמעט באותה מידה"
איך חזרתם לקשר?
"חיברו אותנו למופע מחווה ליורם טהרלב ויהודה היה עובר לאסוף אותי והיינו עולים לירושלים יחד. פתאום גיליתי אותו מחדש. הוא איש מאוד שנון, הוא נורא הצחיק אותי, הוא אדם שכיף להיות איתו והוא איש רחב לב וטוב ושמח וחי את החיים. בדצמבר לפני שלוש שנים הוא הופיע בגבעתיים ופגש חברה טובה שלי שבאה למופע. הם צלצלו אליי בווידאו והזמינו אותי לבוא. היה גשם משוגע ואמרתי שאני לא יוצאת מהבית, אבל הזמנתי אותם למרק אחרי ההופעה. הוא בא למרק ונשאר עד היום.
"יהודה תמיד קרא לעצמו קצין רווקות ראשי. הוא צעיר ממני בחמש שנים, היו לו הרבה מערכות יחסים שלא הבשילו למשהו אמיתי, ואני חושבת שהוא מאוד מוקיר את הביחד הזה. בתקופת השושו, שלושה חודשים לתוך מערכת יחסים שעדיין נבנית ובתוכי עוד לא ידעתי אם היא תימשך, הוא הסתובב אליי והעיניים שלו ממש דמעו. הוא אמר לי 'את 'קולטת שאולי זה לכל החיים?'. אני זוכרת שזה ריגש והבהיל אותי כמעט באותה מידה. שנינו הרגשנו שיש פה משהו אחר".
חשבת שתגורי שוב עם גבר?
"לא רק שלא חשבתי, אחרי שהתגרשתי היה לי מאוד קשה, ממש נדרתי שאף אחד לא ייכנס אליי לחיים יותר ושאף אחד לא ישאיר אצלי מברשת שיניים. זהו, אני לא רוצה בן זוג. יש לי חברות, קידשתי את החברות וחגגנו והיה לי כיף בתוך הלבד הזה. היה לי חזק, עוצמתי מאוד. לא היה לי רגע של חולשה או שבירה. אבל never say never"
זה הלקח.
"שנה לפני שיהודה נכנס לחיים שלי עשו עליי כתבת שער ב-pplus. 'הרווקה הנחשקת'. זה נורא הצחיק אותי שהם פנו אליי בכלל. אבל אתה יודע מה? וואלה, הייתי רווקה נחשקת".
איך הרגשת את זה?
"זה הדהים אותי. כמות הפניות אליי מגברים בגילים שונים שכתבו לי, שהשאירו לי דברים ליד הדלת. בחורה שפגשה אותי ברמזור אמרה לי, 'את חייבת לצאת עם אבא שלי'. לא הייתי בלופ הזה אף פעם. התחתנתי בגיל מאוד צעיר, צביקה נפטר ושלוש שנים אחר כך כבר התחלתי לצאת עם מישהו שבהמשך התחתנתי איתו. לא הייתה לי תקופה של לבד. בחיים לא הייתי בבליינד דייט. אני לא יודעת איך מפעילים אפליקציות היכרויות".
כמה זה שונה לעבור לגור ביחד בגיל מבוגר?
"זה ביחד אחר. קודם כל יהודה מגהץ. אין דבר יותר סקסי מגבר שעומד ליד שולחן גיהוץ עם מגהץ ביד וערמה של כביסה. זה דבר שאני כל כך שונאת לעשות והנה, מישהו שנהנה מזה. טעיתי לחשוב ששני אנשים מאותו מקצוע לא יכולים לחלוק בית. זה לא נכון, אולי אפילו להפך. אנחנו כל כך מבינים אחד את השנייה, את המתחים, את הלחצים, את הקושי, את השעות המטורפות".
בוולנטיינז דיי העליתם סרטון כאילו יהודה מציע לך נישואים. מה היה שם?
"ישבנו בבית ובישלתי וסידרתי. פתאום, מהשעמום יוצאים דברים נורא נחמדים. אמרתי לו 'בוא נעשה סרטון'. הוא אומר לי 'איזה סרטון?'. אמרתי לו 'אתה תציע לי נישואים'. הוא כמעט תתמוטט, הרווק המושבע. אמרתי לו 'נעשה כאילו', ואז למחרת נוציא סרטון שכאילו כאב לך הגב. בערב הלכנו לחבר שהתנדב להיות הצלם שלנו, מצאנו איזה פינה שנראתה ראויה ל'הצעה'. ואתה יודע מה גיליתי? כמה אנחנו אהובים, כמוות הברכות והאיחולים וההתנדבויות.
"יש לנו חברה רבנית שהציעה להשיא אותנו, יש לנו חבר שהציע את ביתו בסביון. ויש כאלה שעדיין מברכים, גם אחרי שיצא כבר הסרטון שזה לא באמת אירוסים. קיבלתי טבעת מיהודה עוד בתוך תקופת ה'שושו', שלושה חודשים אחרי שהתחלנו לצאת. לא ביום הולדת או באירוע, הוא פשוט כרע ברך ואמרתי לו 'קום קום קום', זה היה בהומור כמובן. אני לא רוצה להתחתן, אבל אנחנו חיים לגמרי כמו זוג נשוי".
"החיוך ושמחת החיים תייגו אותי כ'חמודונת', אבל אני לא"
גם בעשור השביעי לחייה ואחרי עשרות שנים על במות מקצועיות, גם בקאמרי ובהבימה, נחמיאס עדיין נתפסת כאומנית ילדים – לא מעט בגלל הדמות שהכי מזוהה איתה. "תמיד הייתי קודם כל גברת פלפלת ופחות הציעו לי דברים שאני עושה היום. אולי החיוך ושמחת החיים גרמו לאנשים לתייג אותי כ'חמודונת', אבל אני לא. אני חדה כתער, ואני יודעת להיות אסרטיבית ואני נחושה מאוד ואני ביצועיסטית. אני חרוצה, עובדת קשה.
"הדברים שעשיתי קודם ונמנעו ממני שני עשורים חזרו מיד כשהורדתי את הקוקיות וסגרתי את 'החדר של חני'. אני זוכרת את הרגע שזה קרה. הופעתי בפסטיגל והופיע שם אומן שאני מאוד אוהבת, איש לא צעיר, והוא היה לבוש באיזה בגד מטופש והוא יושב שם גמור ומנפנפים עליו כדי לעשות אוויר והוא עולה לבמה. ואני ממש זוכרת אותי עוברת, מסתכלת ואומרת 'אני לא רוצה להיראות ככה'. מיד אחרי אותו פסטיגל הודעתי לטלוויזיה החינוכית שאני מסיימת".
כדי לא להתבגר ככוכבת ילדים?
"זה הרגיש לי מבזה. כל מלאכה מכבדת את בעליה, ויש אנשים שמכוח האינרציה ממשיכים לעבוד כי זה מה שמחזיק אותם, יש לך בשביל מה לקום בבוקר. אני מאחלת לעצמי שעד הסוף תהיה לי סיבה לקום בבוקר. אבל כשהסתכלתי על זה מהצד ריחמתי עליו, ואני לא רוצה שמישהו יסתכל עליי ככה. ברגע שהטיקט הזה של אומנית ילדים התקלף ממני, באופן טבעי חזרתי לתפקידים של מבוגרים".
"עצוב לי לראות כותרות על ילדים שעשו עליהם חרם ולקחו את נפשם, זה מחריד אותי. קרה משהו לחברה שלנו, יש שסע קשה. אין 'ביחד ננצח', זה רק סלוגן כבר"
את מתחברת לכוכבי הילדים של היום?
"לחלק כן ולחלק פחות. הרבה יותר קל לי לצטט אחרים. המון פעמים כותבים לי 'איזה מזל שגדלתי עלייך', אז אני חושבת שזה לא רק בגללי או בזכותי, זה גם בזכות המקום שהיה האכסניה שלי. הטלוויזיה החינוכית זה מקום של תכנים, של ערכים, של שפה גבוהה, של עברית נכונה, רהוטה. אני חושבת שזה בנה את אומנית הילדים שאני, שלא דיברה לילדים כמו לטמבלים ולא השתמשה במשחקי לשון נמוכים. ויש כנראה גם לזה מקום, כי הם מצליחים".
גידלת פה יותר מדור אחד של ילדים. מה את מרגישה כשאת רואה מה קורה במדינה?
"אוי ואבוי. אני מרגישה שהמדינה שגדלתי בה לא קיימת יותר. ואני מרגישה שיש המון אלימות ברשת והמון רוע ושאנשים מפחדים להתבטא. כי זה ישר עליהום נחרץ, קשה, כואב, מעליב. עצוב לי לראות את זה, עצוב לי לראות כותרות על ילדים שעשו עליהם חרם ולקחו את נפשם, זה מחריד אותי. קרה משהו לחברה שלנו, יש שסע קשה. אין 'ביחד ננצח', זה רק סלוגן כבר".
משהו השתנה בתפיסה שלך מאז 7 באוקטובר?
"כן. האמנתי הרבה יותר בדו-קיום עם השכנים שלנו ואני לגמרי מבינה היום שהם לא רוצים איתנו, אלא בלעדינו. יש לי המון חברים מהמגזר הערבי ואני חושבת שהאדם שעושה לנו את ההסברה הטובה ביותר בעולם היום הוא ערבי ישראלי, יוסף חדאד. הלוואי שערביי ישראל יעריכו את המקום הזה, שבו הם חיים עם זכויות שלא יוכלו להיות להם בשום מקום אחר, ושלא יגידו שהם מ'פלסטין'. כי אנחנו ישראלים, וגם אתם ואתם חיים בישראל".
