ב-30 השנים האחרונות, טל מן הנחתה אירועים, שיחקה בהפקות, דגמנה והובילה קמפיינים, חשפה באומץ את ההתמודדות שלה עם סרטן צוואר הרחם והפכה למעצבת תכשיטים. אבל מן (51), שחיה עם בן זוגה רונן ברקה ושתי בנותיהם, לנצח תיזכר כנערת הגלגל בשעשועון "גלגל המזל" של ארז טל בערוץ 2, תפקיד שבו זכתה ב-1998, שלוש שנים אחרי שהתמודדה לראשונה על התואר וסיימה כחביבת הקהל. "הייתי תמימה", היא מספרת בפודקאסט הברזייה של מגזין סוף השבוע של ynet. "למה לא היה אז אינסטגרם? כמה כסף הייתי עושה'".
לא היה אז מספיק כסף?
"היה כסף, אני לא מתלוננת, אבל אם זה היה היום, זאת הייתה הצלחה מטורפת. זה לא היה 15 דקות של תהילה, זאת הייתה הצלחה ל-20 שנות קריירה טלוויזיונית. זה היה כיף".
מן התפרסמה כשערוץ 2 רק עלה לאוויר וכולם התלהבו מהאופציה לזפזפ לערוץ נוסף בטלוויזיה. בין לילה לא היה אחד בישראל שלא הכיר אותה. "בפעם הראשונה שהצטלמתי הרגליים רעדו לי, אבל למדתי לנצל את זה, לאסוף את עצמי, לאסוף את ההתרגשות למשהו טוב".
מה קרה ביום שאחרי הזכייה בתואר חביבת הקהל?
"אי אפשר היה לצאת החוצה, ללכת ברחוב. רק ישבתי ועניתי למכתבים ממעריצים והלכתי למפגשי מעריצים. היה לי גם טור במגזין 'פנאי פלוס'. יגאל גלאי, העורך האגדי, שלף אותי אחרי הגלגל, נתן לי את השער הראשון שלי ואז אמר 'בואי, את כותבת טור אישי'. היה לי רומן ארוך עם 'פנאי פלוס'. כתבתי שם 11 או 12 שנים, כל שבוע כתבתי בכתב יד ושלחתי בפקס".
ראיתי אותך בקליפ של פסטיגל 1996, כששרת את "נשיקה קטנה". את עדיין אותה ילדה?
"הלב נשאר צעיר, זה קטע. יש הרבה יותר חוכמה, תובנות, ניסיון, אבל הלב נשאר צעיר. אני מרגישה שרק התחלתי לחיות. במיוחד אחרי שקיבלתי את החיים שלי במתנה שוב. הרצון לטרוף ולעשות וליהנות והתשוקה לחיים כאילו קיבלו סטרואידים".
"לחטוף את הכאפה בפעם השנייה זה יותר כואב"
המאבק של מן על החיים התחיל לפני כשבע שנים, כשהיא אובחנה בפעם הראשונה עם סרטן צוואר הרחם. חצי שנה אחרי שהחלימה, הסרטן חזר בשנית והפעם נדרש טיפול אגרסיבי יותר. "שיתפתי בראיון ב'לאשה' על ההחלמה ועד שהעיתון הגיע לדוכנים קיבלתי הודעה שהגיעו תוצאות לא טובות. לחטוף את הכאפה בפעם השנייה זה יותר קשה ויותר כואב, כי אין לך כבר את הכוח".
איך גילית על הסרטן בפעם הראשונה?
"אחד הסימנים לסרטן צוואר הרחם זה דימום מאוד מאוד חזק. אמרו לי 'את נכנסת לגיל המעבר, אז נורמלי שהמחזור לא סדיר', אבל הרגשתי שמשהו לא בסדר, התעקשתי להגיע לרופא באותו יום. מסתבר שזה כבר היה מפושט, גידול של שישה סנטימטר עם גרורות באגן.
"לקבל את ההודעה זה הלם. זה לא כמו בסרטים שאתה יושב מול הרופא ונותנים לך כוס מים ועושים לך איזושהי הכנה. זו הייתה שיחת טלפון, 'הגיעו התוצאות, יש לך סרטן'. יום חמישי, רבע לשמונה בערב, מקלחות, ארוחות ערב, שעה כזאת של בלגן בבית עם שתי ילדות קטנות".
מה חשבת באותו רגע?
"את לא חושבת. אני זוכרת שצעקתי לרונן, צרחתי את זה. ואז הייתי צריכה לעשות סוויץ' ולפעול: לבדוק מי הרופאים הכי טובים, מה אני צריכה לעשות. בנחישות השגתי תור כבר למחרת לפרופסור יעקב קורח, מנהל מחלקת גינקו-אונקולוגיה בשיבא. יש לי כאן סרטן לנצח. אני נורא לא אוהבת את המושג 'לנצח סרטן', כי יש לו אגו, לבן זונה הזה, אז אני צריכה לצאת למלחמה על החיים שלי. צריך להוריד לו את הראש ולקוות שהוא לא ירים אותו שוב".
איך ישנים בלילה שאחרי שמגלים דבר כזה?
"עם קסנקס וכדור שינה. ואז להתעורר למחרת בבוקר ולהבין שזה לא היה חלום בלהות ובעצם זאת המציאות שאיתה אני צריכה להתמודד. זה היה הדבר הקשה - ההתפכחות הזאת של הבוקר שאחרי".
"היום השליחות שלי היא למנוע את החולה הבאה. אם נהיה חכמים ונפעל נכון, אנחנו נוכל להגיע לזה שבשנת 2030 לא יהיה סרטן צוואר הרחם בישראל. יש חיסון לסרטן ואנשים חושבים פעמיים אם להתחסן או לא"
זה ממש מפחיד כשיש ילדות. עוברת המחשבה "אולי אני לא אהיה פה כדי לגדל אותן"?
"אני אומרת לעצמי 'אני לא אשאיר אותן בלי אמא'. אני הולכת לכל הטיפולים עם תמונה שלהן בטלפון, וכשאני נכנסת להקרנה, לכימו או לניתוח, כל מה שאני רואה זה את העיניים ואת הידיים הקטנות שלהן. אלה טיפולים יומיומיים, שזה ארבע שעות בבית חולים ועשרים שעות במיטה בבית, והן פשוט העבירו את כל המשחקים שלהן למרגלות המיטה שלי. את לא באמת מתפקדת, אבל הן שם, והן הכוח והמטען שלי".
פחדת מהמוות?
"בפעם השנייה. בפעם הראשונה לא ראיתי בעיניים. בפעם השנייה פתאום הרגשתי שבירה. כתבתי צוואה אצל עורך דין, זה החלק הקל. החלק הקשה זה לכתוב לילדות שלך מכתב של 'ליה שלי, את חוגגת בת מצווה, והלוואי שהייתי כאן, אבל אני לא'. זה קשה לכתוב לה מכתב לבת מצווה, לשיברון הלב הראשון שלה, לחתונה, ולדעת שאם המכתבים האלה מגיעים אליה, אז אני לא כאן. אבל הם לא הגיעו אליה. עשיתי מדורה ושרפתי אותם".
אחרי הפעם השנייה בטח יש רוטינה כזו, של לבדוק כל הזמן מה המצב שלך.
"כל הזמן, בטח. בהתחלה זה כל שלושה חודשים, אחר כך כל חצי שנה ואז כל שנה. וכל שנה יש את הפחד הזה. זה כל הזמן צל שמלווה. כל כאב הכי קטן, כל עייפות לא ברורה. צריך לעשות דמיון כדי להעיף את המחשבה הזאת.
"היום השליחות שלי היא למנוע את החולה הבאה. אני פועלת למניעת סרטן צוואר הרחם כי אם נהיה חכמים ונפעל נכון, אנחנו נוכל להגיע לזה שבשנת 2030 לא יהיה סרטן צוואר הרחם במדינת ישראל. יש היום חיסון למחלה הזאת, יש חיסון לסרטן ואנשים חושבים פעמיים אם להתחסן או לא. תגידו לי, אתם מטומטמים?
"היום החיסון הוא חלק מתוכנית החיסונים בחטיבה. הבת שלי חוסנה בכיתה ח'. אבל בוא נדבר רגע על נאורות - בכיתה שלה ברמת השרון, היו תלמידים שלא חוסנו. אחת הילדות באה לליה ואמרה לה 'זה חיסון למחלות מין'. אוקיי. זה לא, חמודה, זה חיסון לסרטן".
"עליתי 20 קילו, הייתי זאת שבלעה את טל מן"
במסגרת הפעילות שלה למניעת הסרטן שבו חלתה, מן, שגם מלווה מטופלות, הקימה בשיתוף עם פרופ' קורח את פרויקט התמיכה במחלימות מסרטן צוואר הרחם בשיבא. "זה פרויקט שמלווה את הנשים בשלב מאוד קשה שלא מדברים עליו. את מסיימת את הטיפולים ואז נכנסת לשלושה חודשים הכי קשים".
למה?
"המערכת עוברת לטפל בחולה הבא ואת ננטשת. את עוברת בעצם משלב של הישרדות, לשלב של עיבוד החוויה. ואת לא יודעת מה את מרגישה ואיך לעשות את זה לבד, ואין לך למי לפנות".
איזה טיפול הנשים האלה צריכות?
"פסיכולוגית, פסיכיאטר, סקסולוגית, להבין איך אני חוזרת לחיים, להשתקם. אני צריכה אחות שתלווה אותי, מישהו להרים אליו טלפון. אתה יודע איך נראיתי בגלל המחלה והטיפולים? עליתי 20 קילו, הייתי זאת שבלעה את טל מן. אנחנו צוחקים על זה במשפחה. זה משהו שאת לא יודעת להתמודד איתו לבד. עליתי את זה בשלושה חודשים".
זה בטח לא קל למישהי שכל השנים חיה בעולם שמקדש חיצוניות.
"זה לא עניין אותי. הרגשתי כוסית גם כשהייתי עוד 20 קילו, כי הרגשתי בריאה. רק עכשיו רזיתי. זה לוקח זמן. הייתי בדיאטה במכון להשמנת יתר בשיבא, בליווי. ההשמנה היא לא מפחמימות, זה מהטיפול. טופלתי על ידי עובד סוציאלי ודיאטנית. בשביל לגרש את הסרטן מהגוף נדרשת ארטילריה שפוגעת בכל כך הרבה דברים, הגוף שלי שרוף מבפנים. מה שאתה רואה כאן מאוד מטופח ואסתטי וסבבה, אבל בפנים יש נזקים שלא יוכלו להשתקם לעולם".
"כשלוקחים את האזור הכי נשי שלך ושוחטים אותו ושורפים אותו והוא הופך לאיזה משהו שהוא נחלת הכלל של בית חולים, את לא יכולה לחזור להיות אישה. עם זאת, היום אני הכי שלמה שהייתי עם עצמי אי פעם"
איך את מרגישה היום?
"אני בת מזל. בפיזיות אני לא אותו בן אדם. אני גם לא אחזור להיות אותו בן אדם. אני משלימה עם זה, לא מנסה לחזור להיות אותה טל ביכולות הפיזיות והקוגניטיביות. הכימו שורף את המוח, זו תופעה מוכרת. לא יכולתי להרצות, לא יכולתי לסיים משפט. שלושה חודשים הייתי כל יום שעתיים בתא לחץ בשביל הזיכרון, בשביל שאוכל לדבר".
מה הסרטן לקח ממך?
"לקח את הנשיות ביג טיים. כשלוקחים את האזור הכי נשי שלך ושוחטים אותו ושורפים אותו והוא הופך לאיזה משהו שהוא נחלת הכלל של בית חולים, עם כמה שטיפלו בזה ברגישות, את לא יכולה לחזור להיות אישה. עם זאת, היום, ואני אומרת את זה בהמשך ישיר למשפט הזה, אני הכי שלמה שהייתי עם עצמי אי פעם".
אבל בטח היית מוותרת על החוויה.
"ברור. יש כאלה שאומרים שהסרטן הוא מתנה. אני לא מתייחסת לזה ככה, כי מתנה זה משהו שאתה רוצה לשמור לעצמך, לא להחזיר. אני מאמינה שהייתי גם ככה מגיעה למקום המאושר והרגוע שאני נמצאת בו היום. אולי היה לוקח לי עוד כמה שנים להגיע לתובנות האלה, אבל הייתי מוותרת על זה בכיף".
"היום אני לא מתביישת להגיד שאני מצליחה"
גם אחרי שהתגברה על הסרטן, הדרמות בחייה של מן לא נגמרו. לפני קצת יותר משנה, ביום הולדתה ה-50, היא וברקה נקלעו למשבר זוגי. "זה כמעט התפרק אחרי 16 שנים. והצלחנו. הצלחנו לתפוס את זה ולשקם את זה ולעבוד על זה. כל אחד הלך וטיפל בצד שלו וגם טיפלנו ביחד. הבנו שזה חשוב לנו ושמנו את זה בעדיפות העליונה והצלחנו לשמור על זה".
מישהו מכם עזב את הבית?
"לא, אבל היה משבר מאוד גדול. דובר על זה שזה הסוף, שנפרדים. הייתה החלטה על פרידה, אבל החלטנו להילחם. הבנו שאם אנחנו לא נלחמים ומשקמים את זה, אין דרך חזרה".
שמרתם את זה בסוד.
"אני פשוט חושבת שזה לא עניין של אף אחד. זו עוד תובנה. מה זה יועיל אם במהלך האירוע אני אדבר על זה? תנו לי שנייה לרכז את הכוחות שאני צריכה עכשיו בשביל להתמודד עם הניסיון לשקם את זה. זה דורש אנרגיה, דורש סבלנות, דורש ויתור".
את יודעת להגיד מה גרם למשבר?
"היו המון דברים שטואטאו מתחת לשטיח, וכשדברים לא נפתרים הם הולכים ומתעצמים. היה חוסר תקשורת, אבל למדנו לתקשר ושנינו הבנו שאנחנו חשובים מדי אחד לשני בשביל לתת לזה ללכת וששווה להילחם על זה, כי היום נורא קל לפרק. הרבה יותר קשה להילחם. אבל היה כאן משהו שבאמת שווה את זה, והצלחנו".
7 צפייה בגלריה
''הבנו שאנחנו חשובים מדי אחד לשני בשביל לתת לזה ללכת''. עם בן הזוג, רונן ברקה
(צילום פרטי)
היום רוב הזמן מן נמצאת הרחק מאור הזרקורים. ממש לא בוער לה שהדור הצעיר יכיר את השם שלה. "חשוב לי שיאהבו את התכשיטים שלי, זה מה שמעניין אותי. אני חושבת שזה נותן את אותו סיפוק. כשמישהי קונה תכשיט זה המחיאות כפיים של פעם. ובהרצאות שאני מעבירה אני מקבלת מחיאות כפיים מהקהל בלייב".
בתקופת השיא שלך בטלוויזיה, ראית את עצמך עושה את זה לעד?
"כל הזמן אני ידעתי שזה זמני, עוד מהיום שהתחלתי לדגמן בגיל 15. כשהייתי שם, בשיא ההצלחה, לא הרגשתי שאני מצליחה. זה נראה לי עבודה. רק היום, כשאני מצליחה ליהנות מההווה שלי, מהכאן והעכשיו, אני מבינה שההצלחה שלי בתחום התכשיטים היא עשירית ממה שהייתה ההצלחה שלי בתחום התקשורת. אז לא זכיתי להכיר בזה בזמן אמת. היה שם תום".
התום הזה הביא איתו גם ניצול בדברים מסוימים?
"אני חושבת שהיה אז משהו שהיום אין: צניעות. התביישת להגיד שאת מצליחה. לבוא ולהגיד 'אני עושה כסף'. היום אני לא מתביישת להגיד שאני מצליחה. היום אני מעצבת תכשיטים, יש לי עסק, מכרתי עסק אחד בחו"ל. אני מרוצה מהשינוי הזה, שאני יכולה לחנך את הילדות שלי להצלחה כלכלית, לעשות את הכסף שלהן בעצמן".
"גם כשהיו לי בני זוג עם כסף שאמרו לי שאני לא צריכה לעבוד, הייתי חוזרת מחופשה במלדיביים לבמה בביל"ו סנטר בשביל להישאר תמיד עם הרגליים על הקרקע ולהיות עצמאית כלכלית"
מתי הרגשת שאת מרוויחה הרבה כסף? שאת מצליחה?
"התחלתי לדגמן בגיל 15, ובין י"א לי"ב טסתי ליפן להיות הפנים הבינלאומיות של חברת קוסמטיקה. כשחזרתי קניתי לעצמי את האוטו הראשון שלי ואני חושבת שאז אמרתי לעצמי 'אוקיי, הנה, את מצליחה'. זה גיל נורא צעיר לקנות לעצמך רכב, וכן, הצלחה מתורגמת לכסף.
"אף פעם לא הייתי תלויה באף אחד כלכלית. תמיד עשיתי את הכסף שלי, ואם היה חסר במקום אחד, תמיד הייתי יצירתית והבאתי את זה ממקום אחר. יצרתי לעצמי תעסוקה. הפקתי תוכניות של ספורט אתגרי, עשיתי עוד הצגת ילדים, כל פעם המצאתי את עצמי מחדש. גם כשהיו לי בני זוג עם כסף שאמרו לי שאני לא צריכה לעבוד, הייתי חוזרת מחופשה במלדיביים לבמה בביל"ו סנטר, בשביל להישאר תמיד עם הרגליים על הקרקע ולהיות עצמאית כלכלית".
איך הגעת לעיצוב תכשיטים?
"את הסבתא הפולניה המדהימה שלי לא עניין מה אני עושה, היא רצתה דיפלומה - ועל זה אני מודה לה עד היום. מתוך כבוד ענק ואהבה אדירה לאישה הזאת, הלכתי ללמוד עיצוב תכשיטים בשנקר. אומנות ואהבה לתכשיטים זה משהו שתמיד היה חלק ממני, אז אמרתי אני אלך, אני אלמד משהו שיהיה לי כיף. המשכתי עם החיים שלי ובאיזשהו שלב התחיל לדגדג לי באצבעות, ולפני 15 שנים פתחתי את 'אלמנטס' כעסק. מתחביב זה הפך למקצוע".
יש לך חנות ברמת השרון. את שם? מוכרת?
"כל יום, זה הבית השני שלי. והנה תובנה - אי אפשר לנהל עסק בשלט רחוק. בניו-יורק היה לי עסק עם הצלחה אדירה של תכשיטים עם פטנטים עולמיים, אבל זה גבה ממני מחיר שלא הייתי מוכנה לשלם, שזה לא לראות את הילדות שלי גדלות ועוד שנייה להיפרד מאבא שלהן, להיות כל הזמן על הקו. אז זהו, מכרנו. רציתי שקט, להיות ליד הבית. עכשיו טוב לי שאני לא במרדף".
עוד פונים אלייך עם הצעות לפרויקטים? להנחות בטלוויזיה? או שזה כבר פחות קורה?
"פונים בכל מיני דברים, יש עדיין מדי פעם 'הופעות אורח'. קיבלתי השנה שני קמפיינים, אחד לג'ק קובה, עשיתי להם את הקמפיין של חודש המודעות בגיל 51 בחזייה, ועכשיו נכנסתי להיות אחת הפרזנטוריות של ד"ר אודי בר שמתעסק ברפואה אסתטית. זה כיף להגיע לימי צילום, אני אוהבת את זה, אני לא מתביישת להגיד".
אפרופו רפואה אסתטית, את עושה משהו כדי לשמור על מראה צעיר?
"החוכמה היא שזה ייראה כמו פעם ולא כאילו הגדלתי בשקל תשעים. אני מזריקה, אני מטפחת את עצמי, אני אצל אודי בר, אפשר להגיד שאני חושבת שהוא באמת אחד היחידים שפשוט משמרים. הוא לא משנה - וזאת אומנות. אני לא מסתירה כלום, אני משתפת. כשאני הולכת ומזריקה הטלפון פתוח על זה ורואים את התהליך. אני לא מתביישת".
