ביום שישי האחרון קיימה לאה שנירר הדלקת נרות שבת מרגשת במיוחד, עם אימהות החטופים במרכז תל אביב. "מדי שבוע אני מעלה באינסטגרם שלי תמונה שלי מדליקה נרות. ביום שישי סידרתי את הפמוטים, באתי להדליק נרות שבת ופתאום אזעקה ובומים. ישר חשבתי איך אני יכולה להתפלל לבד כשברחבה בתל אביב יש משפחות של חטופים?", שואלת שנירר ועונה לעצמה. "תוך כמה דקות התקשרתי לסופר, העמסנו חלות, נרות ויין, נסעתי לכיכר, פתחתי שולחן ועשיתי הדלקת נרות עם כל האימהות יחד".
שנירר מספרת שלא ידעה כי זו הפעם הראשונה שמתקיימת הדלקת נרות שבת בכיכר, למרות שעברו כבר חמישה ימי שישי מאז ה-7 באוקטובר, אבל אומרת כי ידעה שזה מה שהיא צריכה לעשות. "לזעוק את זעקתם בתפילה, ובזכות התפילות האלה בורא עולם ישמור על החטופים ויחזיר אותם הביתה בשלום".
את באמת חושבת שזה יעזור?
"לראות את האימהות - כל אחת עם התפילה האישית שלה – זו תחושה שאי אפשר להסביר. אימהות, אחיות, סבתות, זה היה מרגש, כולם התפללו ובכו. הרגשתי שליחות וזה לא משנה אם אתה דתי או לא דתי, הטקס הזה של הדלקת הנרות גיבש את כולם, זה נתן כל כך הרבה תקווה וכוח שזה היה משהו מטורף".
שנירר מספרת שראתה במקום את דודם של הילדים אריאל (בן ארבע) וכפיר (בן 10 חודשים) ביבס שנחטפו עם הוריהם שירי וירדן. "קראתי לו לעשות קידוש, הוא אמר לי 'מעולם לא עשיתי קידוש', אז אמרתי לו 'הנה, תעשה עכשיו, זה יזכה אותך', והוא עשה שם קידוש ואחרי זה בירך על החלה".
היא חושבת עוד רגע ומוסיפה: "אני מדליקה נרות מגיל 12. בכל מקום בעולם אני מדליקה נרות ולא אשכח את השישי הזה עם המשפחות. ביקשו ממני שאבוא לעשות שוב טקס כזה בשבוע הבא, ואמרתי להם שאני מקווה שלא תהיה שבת הבאה. הלוואי שלא תהיה שבת נוספת בלעדיהם. הלוואי שתהיה שבת ראשונה של איחוד ואושר של המשפחות".
כמו רוב הישראלים בימים אלו כששואלים אותם מה שלומם, שנירר מודה שהיא עם מועקה בלב כבר שבועות ארוכים, ומנסה לתעל את כל כאב הלב שהיא חשה לעשייה. "יום אחרי שחזרתי לארץ כבר חיפשתי מה עושים והצטרפתי לחמ"ל השכונתי", היא מספרת ומודה ששמחה להפעיל כל קשר אישי שביכולתה. "קיבלתי טלפון - 'היי לאה, מדברים ממטה החטופים'. זו הייתה המשפחה של יוני אשר כץ שבני משפחתו - אשתו דורון, בנותיו אביב ורז וחמתו אפרת - נחטפו לעזה, ויש להם פספורט גרמני. הם רצו לדעת איך אני יכולה לעזור, הגיעו אליי הביתה ויצאנו לפגוש את הקנצלר הגרמני בתל אביב.
"מכיוון שאני דוברת גרמנית ומכירה את הנפשות הפועלות, למחרת כבר טסנו לגרמניה יחד עם משפחות חטופים שיש להם פספורט גרמני. כשהגענו לברלין - לא האמנתי שאני אצליח ככה - תוך 48 שעות הרמתי את כל התקשורת הגרמנית על הרגליים. ליוויתי אותם במשך שלושה ימים בברלין בכל הראיונות האפשריים".
שנירר מוסיפה: "אמא שלי, שהיא ניצולת שואה מתאומות מנגלה, דיברה עם יוני אשר כץ ועודדה אותו בטלפון. היא אמרה לו שהיא לא חשבה שהיא תעבור שואה בפעם השנייה בחיים שלה, וכמה שהנאצים היו אכזריים, המחבלים היו גרועים יותר".
גם כשחזרה לארץ, שנירר ממש לא התכוונה לשבת בחיבוק ידיים – או במקרה שלה, על מיטת האימונים. "ביקשו ממני להגיע לבסיס נחשונים שיש שם חיילי מילואים שיוצאים לשטח, והם בכזה מתח שהם רוצים שאני אגיע לעשות להם פילאטיס. ברור שיצאתי. עשיתי אימון לחיילים, עזרתי להם להשתחרר, להימתח, הם כל היום באימונים, יושבים בטנקים, הגב שלהם כואב. עשיתי להם אימון בתוך הבסיס והמשכתי להסתובב בבסיסים ברחבי הארץ כדי לעשות עם חיילים נשימות ומתיחות". מלכת הפילאטיס גם הגיעה למלונות בהרצליה אליהם הגיעו תושבי העוטף שפונו מבתיהם, ובמקביל פתחה את הסטודיו שלה לכל מי שמבקש.
"החרדות שלי, אני נלחמת בהן ומנצחת אותן בכך שאני מסדרת לעצמי עשייה. אני מנסה לא לחשוב, אין לי את הפריבילגיה להישבר – אני אמא לילדים בוגרים שעומדים להתגייס. אז אני מנסה להתחזק מהעשייה, אני מרגישה בשליחות. המחשבה על התינוקות בשבי מרסקת אותי". שנירר חוזרת שוב לסיפור חייה של אמה, ואומרת: "גדלתי למציאות של סיפורים זוועתיים של שואה, אבל זו ההישרדות שלי, כך אני חיה".
