לפני קצת יותר משנה, סיפרה שונית חמד (פרג'י לשעבר) על הכוונה שלה ושל בעלה, הכדורגלן תומר חמד, להשתקע בארץ אחרי 14 שנות נדודי קריירה בחו"ל. אבל רק כמה חודשים אחר כך, היא שוב מצאה את עצמה מתחילה מחדש – והפעם בברייטון, שם תומר מאמן באקדמיה לכדורגל.
"מצאנו את המקום הכי טוב שיש באנגליה", היא מספרת בפודקאסט "הברזייה" של מגזין סוף השבוע של ynet "זו עיירית חוף שנמצאת שעה מלונדון. עיר מגניבה, מלאה סטודנטים. ממש כיף שם, חוץ ממזג האוויר. באוגוסט יש איזה יומיים שמש שהחופים מלאים עד אפס מקום. אבל תמיד כיף לגור ליד הים".
אתם הרבה שנים במסעות. מתגעגעים לארץ?
"אנחנו באים הרבה לבקר, וזה גם נובע מהגעגוע ומהרצון להיות קרובים כמה שיותר. 14 שנים הסתובבנו בעולם. התחלנו בספרד, אחרי זה אנגליה, עברנו לאוסטרליה ואז הגענו לארץ והיינו פה שנתיים. תומר עשה כאן את עונות הפרישה שלו כדי לסגור מעגל בקבוצת נעוריו, במכבי חיפה, ואחרי זה קיבלנו הצעה להתחיל קריירה שנייה - במקום להיות שחקן, להפוך להיות מאמן. זו הזדמנות לצאת שוב ולהתחיל הכול מהתחלה".
לא מפחיד לגור עכשיו בחו"ל? במיוחד באנגליה שלא כל כך אוהדת את ישראל כרגע.
"אני לא פחדנית מטבעי. הייתי בעולם לבד, עשיתי הרבה דברים לבד עם הילדות, טיסות, מעברים. אבל המלחמה שינתה משהו. ב-7 באוקטובר גרנו בדרום הארץ ומבחינתי מה שקרה, קרה מאחורי הבית שלי. חוויתי זעזוע, פחדתי, חשבתי איך אני מצילה את הילדות שלי, והמחשבה הזו גם מנהלת אותי עכשיו בחו"ל. זה לא פחד דרמטי, זה פחד שקט שנמצא שם כל הזמן, למשל כשאני מזמינה משלוח הביתה אני חושבת מה יקרה אם השליח יראה את שם המשפחה או את המזוזה שעל הדלת, או כשאני מקבלת שיחת טלפון בעברית בזמן נסיעה במונית. תמיד יש סכנה כשחיים בחו"ל".
יצא לכם להיתקל בשנאה הזו באופן אישי?
"היו לנו סיטואציות שבעלי חגג גול עם דגל ישראל ואחרי זה חיכו לנו כתובות נאצה מחוץ לבית, או ששלחו לי הודעות באינסטגרם עם דגלי פלסטין, או שהיו כותבים לי 'אנחנו יודעים איפה אתם גרים'. תומר מוכר וידעו איפה הוא משחק, איפה המגרש, מתחם האימונים, השעות של האימונים. זה תמיד מפורסם – וזה מפחיד. אבל בסוף אנחנו גם לא רוצים לגדל את הילדות לחיות בפחד. אנחנו רוצים שהן יגדלו בעולם טוב ושהן ירגישו בטוחות".
לא הייתם צריכים אבטחה באף שלב?
"פעמיים הציעו לנו אבטחה, גם באוסטרליה, כשתומר הבקיע גול ואז הוציא כיפה ושם אותה על הראש. זה היה רגע מכונן, והוא קיבל תגובות חיוביות מכל העולם כי זה נתן ליהודים לגיטימציה לא לפחד. מצד שני, בעקבות זה קיבלנו הרבה איומים וזה היה מפחיד. אמרו לנו שאנחנו צריכים אבטחה. בישראל אתה מרגיש לגמרי מוגן ובחו"ל אין מי שיעמוד לצידך".
"אני לא מרגישה שישבתי בבית 14 שנים ולא עשיתי כלום"
שונית, 39, התפרסמה כשנבחרה ב-2008 לנערת ישראל ובהמשך ייצגה את ישראל בתחרות "מיס יונברס". אומנם היא לא קטפה את המקום הראשון, אבל היא הצליחה למנף את המעמד לקריירת דוגמנות מצליחה, וב-2011 גם השתתפה ב"הישרדות". מאז 2013 היא נשואה לחמד, משקיעה ומושקעת בקריירה שלו ולצד זה גם לומדת כל הזמן (ראיית חשבון, ספרדית תואר שני במנהל עסקים, הדרכת הורים והיד עוד נטויה) ואמא לחמש בנות.
ככה דמיינת את החיים שלך?
"בתור ילדה לא, אבל מרגע שהתחלתי לצאת עם תומר, בגיל 18, כשהבנתי שהחלום שלו זה להיות שחקן בינלאומי, לגמרי ראיתי את החלום הזה כשל שנינו וחלמתי ביחד איתו. אנחנו הגשמנו וממשיכים להגשים".
מעבר לזה שתומר הוא שחקן טוב, הוא מאוד התמיד בדרך שלו, הרי להיות שחקן טוב זה לא תמיד מספיק.
"בתור ספורטאי, התמדה ומשמעת הרבה יותר חשובים מכישרון. כישרון זה חשוב, בלי כישרון לא תגיע רחוק, אבל כישרון זה לא מספיק. המשמעת אצל תומר לא הרפתה ולא מרפה עד היום. הוא חדור מטרה. לאורך השנים היו לו הרבה מפחי נפש והרבה פעמים הרצונות שלו לא הסתדרו, או שהמאמן לא אהב אותו או שביקורות היו לא טובות, אבל הוא תמיד קם על שתי רגליים והמשיך לעבוד, גם כשהוא נפצע. אנחנו תמיד אומרים שאין כזה דבר בר מזל, הכול שאלה של כמה אתה מתעקש כדי להיות בר מזל. ולפעמים, רגע לפני שאתה מוותר, זה בדיוק הרגע שבו אתה יכול להצליח. לתומר יש כישרון, אי אפשר לקחת לו את זה, אבל בעולם הכדורגל יש תחרות קשה, אז צריך גם המון משמעת והוא לא ויתר".
"זו קריירה של שנינו. זו קריירה משפחתית, זו הקרבה יומיומית של בת הזוג, של הילדים, של המשפחה. זזנו איתו סביב הקריירה הזו בכל העולם. כל פעם זה להתחיל מסגרות חדשות, בתי ספר חדשים, חברים חדשים, מיטה חדשה"
הצלחה כזו גדולה חייבת לבוא ם על חשבון דברים אחרים, כמו משפחה.
"זה בא על חשבון המשפחה. לא סתם אני אומרת שזו קריירה של שנינו. זו קריירה משפחתית, זו הקרבה יומיומית של בת הזוג, של הילדים, של המשפחה. אנחנו זזנו איתו סביב הקריירה הזו בכל העולם. זה כל פעם להתחיל מסגרות חדשות, בתי ספר חדשים, חברים חדשים, מיטה חדשה. אנשים לא עוברים בית חיים שלמים. בת של חברה שלי סיפרה לנו שהם עוברים דירה בפעם הראשונה, אז שאלתי את הבת שלי 'את זוכרת כמה פעמים עברת מיטה? את זוכרת את כל החדרים שלך?'. ספרנו שבעה חדרים, שבע מיטות. זה באמת לא מובן מאליו, זו הקרבה אדירה. עם הזמן לומדים שההקרבה הזו משתלמת. נכון, יש הפסדים ויש מחירים, אבל יש גם המון רווח. וזה בעצם מה שאני ותומר מנסים כל הזמן להנחיל למשפחה שלנו, שהרווח גדול מהמחיר".
שונית מספרת שבתקופה שבה הכירו, החלום שלה היה לעשות תואר ראשון בראיית חשבון. "עשיתי הכול כדי להתקבל ללימודים, רציתי מקצוע טוב. אני ריאלית, אמרתי שזה מה שאני רוצה לעשות. גם תמיד היה לי חלום שתהיה לי משפחה גדולה עם הרבה ילדים. ברגע שהכרנו וראיתי את החלום שלו, ועד כמה הוא נחוש ועד כמה יש לו משמעת ועד כמה הוא חדור מטרה, זה הפך להיות החלום שלי. ידעתי שבלי בת זוג תומכת ובלי משפחה שתומכת ומעודדת ונמצאת מאחוריו, זה לא יקרה.
"עשיתי את כל מה שצריך כדי שזה יקרה ונתתי לתומר להתרכז ב'בלבעוט בכדור'. אני לא חושבת שוויתרתי על החלומות שלי. כשהוא קיבל את ההצעה הראשונה לעבור לספרד, הייתי בדיוק באמצע התואר שלי ואמרתי 'רגע, זה גם החלום שלי, אבל אני קודם רוצה לסיים את מה שהתחלתי'. סיימתי את הלימודים ורק לאחר מכן הצטרפתי אליו. לאורך כל השנים, כל הזמן חתרתי להתפתחות המקצועית שלי - אם זה ללמוד ספרדית באוניברסיטה במשך שלוש שנים, או ללמוד לתואר שני ועכשיו לימודי הורות. כל הזמן ידעתי שאם אני לא אדאג למקום שלי, לא יהיה לי מאיפה לתת למשפחה שלי וכל הזמן השתדלתי לעשות את מה שאני אוהבת ולא לוותר על עצמי. וכל פעם שנתתי לעצמי לעשות את הדברים שלי, הרגשתי שאני יכולה לתת עוד למשפחה.
"אני לא מרגישה שישבתי בבית 14 שנים ולא עשיתי כלום. כשהיה צריך לצאת שוב לחו"ל בפעם השנייה, המשפחה והחברים הרימו גבה ואמרו לי 'את לא נורמלית, עכשיו חזרתם, קניתם בית. אתם רוצים להשתקע סוף סוף ליד המשפחה, לבנות יש חברות במסגרות'. אני גם הייתי בשיא שלי כשהגעתי לכאן, עבדתי ללא הפסקה. כשהגיעה ההצעה הזאת, בעלי אמר 'אני לא אשגע אתכן עוד פעם'. אמרתי לו 'קודם כל אנחנו אומרים כן. אחר כך נראה איך נסדר את זה, אני אמצא כבר את הפתרון שלי'. הזדמנות כזו לא מגיעה פעמיים וצריך לקחת אותה כשהיא מגיעה".
"לגור בחו"ל זו בדידות. את לא מכירה אף אחד, אף אחד לא מכיר אותך, כל מה שעשית - לא שווה. התואר שעשיתי בישראל לא שווה לי בחו"ל, ההצלחה בקריירה ובדוגמנות לא שווה לי כלום. ה'בום' הראשוני שמכה כשמגיעים למקום חדש הוא מפחיד"
את נשמעת האישה המושלמת. זה לא מובן מאליו.
"אני לא האישה המושלמת, אבל בזוגיות צריך להיות שם אחד בשביל השנייה, לפרגן ולתת מהלב. ככה זה הופך להיות הדדי. אם הייתי עוצרת אותו, זה כל הזמן היה יושב עליי. כשאני מרגישה שאני נותנת לו, אני מרגישה שהוא גם רוצה לתת לי בחזרה.
"ראינו את זה כמו עסק. הסתכלנו על זה שאנחנו צריכים לנהל את זה ביחד כצוות: אני אחראית על כל המסביב, על בירוקרטיה, המעברים, הבתים חדשים, המסגרות, כל הדברים האלה, והוא צריך להתרכז בכדורגל. מבחינתי כרגע זה מה שהוא עושה ואני בחרתי להיות בכל השאר. ואני לגמרי רואה את זה חצי-חצי, חצי מהקריירה שלו".
היו רגעים בכל המסעות האלה שאמרת לעצמך: "לא טוב לי עכשיו, למה עשיתי את זה?".
"היו רגעים מאוד מורכבים. לגור בחו"ל זו בדידות. כל פעם צריך להתחיל הכול מחדש. את לא מכירה אף אחד, אף אחד לא מכיר אותך, כל מה שעשית - לא שווה. התואר שעשיתי בישראל לא שווה לי בחו"ל, ההצלחה בקריירה ובדוגמנות לא שווה לי כלום. פתאום אין לך קרקע. ה'בום' הראשוני שמכה כשמגיעים למקום חדש הוא מפחיד.
"השבועות הראשונים, לפעמים גם החודשים, הם קשים. אבל אני מרימה את עצמי ומסתכלת על הטוב - יש עכשיו הזדמנות להכיר מקום חדש, ללמוד שפה חדשה, להכיר חברים חדשים, לראות תרבות חדשה, לראות עולם"
איך הבנות מכילות את זה?
"זה מאוד קשה. היו ימים שממש בכיתי איתן. באוסטרליה, למשל, הייתה לנו פרידה ממש דרמטית. כשעברנו ממקום למקום באירופה זה הרגיש קרוב וידענו שתמיד אפשר לבוא לבקר ולשמור על קשר. אבל אוסטרליה זה מקום מאוד מרוחק, לא יכולנו להגיד 'נבוא לבקר'. גרנו שם שנתיים וכשהבת שלי נפרדה מחברה שלה, היא הסתובבה אליי ואל בעלי ואמרה: 'אני לא אראה אותה יותר? זו הפעם האחרונה שאני אחבק אותה?'. זה היה רגע של שבירה. איך אנחנו עושים את זה לילדה שלנו עוד פעם?".
את מפחדת שהן יגדלו ויכעסו עליך?
"לגמרי, אבל זה לא בשליטה שלי. אני משתדלת להיות האמא הכי טובה שאני יכולה, וכמו שאמרתי, אני לא מושלמת. אני כל הזמן משתדלת להתעדכן, ללמוד עוד, להשתפר ואם הן יבואו בסוף ויתלוננו, אני אצטרך להתמודד גם עם זה".
"הגיע הרגע שמתחיל לגרד לי ואני רוצה עוד ילד"
בספטמבר האחרון, שונית ילדה את בתה החמישית, ארייה, אחות למיה, אמי, לנה והיילי. בכך היא הגשימה את החלום לחמישה ילדים. האם בכל זאת יהיו עוד? "Never Say Never", היא אומרת. "חמש זה המון. גם שלוש זה המון. גם אחד זה המון. ילד משנה את העולם.
"קשה לגוף לעבור הריון בפעם החמישית. זו ממש שחיקה של הגוף. פיזית, מה שיכולתי לעשות בגיל 24 זה כבר לא מה שאני יכולה לעשות בגילי. מצד שני, הלידה עצמה מהירה בהרבה, הגוף כבר יודע מה לעשות".
יש משהו בישראליות שלא נותנת מנוח - כשאת מתחתנת ישר שואלים אותך 'מה עם ילדים?', ואז כשאת מביאה חמישה ילדים אומרים, "מה חמישה ילדים, השתגעת?!".
"לפעמים כשאני הולכת לישון, או כשתומר ואני יושבים רגע בשקט עם כוס יין, אנחנו חושבים 'וואו, יש לנו חמש בנות'. זה מטורף. הקטנה שלנו בת שנה וחצי והיא כבר די לא תינוקת. היא הולכת, היא קצת מקשקשת, אז זה הרגע שמתחיל לגרד לי ואני רוצה עוד, ותומר אומר: 'שוני תירגעי, את לא רוצה עוד. זה מספיק'. אני ממש אוהבת ילדים".
"אני לא חושבת שזו בושה לבקש עזרה ואם את יכולה להרשות לעצמך שתהיה לך אופר, אפילו שתיים או שלוש, לכי על זה. כל אחת תעשה מה שהיא יכולה להרשות לעצמה. אני לגמרי לא מתביישת לבקש עזרה ומעודדת את זה"
הייתה לך עזרה לאורך השנים?
"כל הזמן. זה התחיל בנגיעות של בייביסיטר בילדה הראשונה. בילדה השנייה זה כבר היה בייביסיטר לשעות שאני יוצאת לאימונים, ללימודים, לעבודה. אחר כך, בילדה השלישית, כבר ממש הייתה לי עזרה, בייביסיטר שבאה לכמה שעות ביום. בילדה החמישית יש לי מישהי שישנה אצלי. אני ממש צריכה את העזרה הזו. עכשיו שהקטנה שלנו כבר בת שנה וחצי ועוד מעט תיכנס לגן, אני כבר לא אצטרך את זה. אבל כשהיא נולדה זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי 'אני חייבת שתהיה לי מישהי בבית'. אני לא יכולה לבד. תומר לא נמצא הרבה בבית, יש הרבה משחקי חוץ ולפעמים יש מחנות אימונים ואז הוא לא נמצא גם שבועות. אני ישנה לבד בבית עם חמש בנות ואם חס וחלילה קורה משהו, נגיד אני צריכה לקחת אחת לבית חולים, אני חייבת שמישהי תהיה בבית".
מעירים לך בעניין על האימהות?
"אני חושבת שלבקש עזרה בתור אמא – מאמא שלך, מהשכנה, מחברה, מבייביסיטרית – זה הכי חשוב בעולם, גם אם את אמא לילד אחד. אם את יכולה להרשות לעצמך לבקש עזרה כשאת מרגישה שאת מרוקנת ולא יכולה לתת לילד שלך, את צריכה לבקש עזרה. זה לא חייב להיות עזרה בכסף. בהתחלה היינו סטודנטים. תומר רק עשה את הקפיצה הראשונה שלו בקריירה ולא ידענו לכמה הכסף שהוא מרוויח יצטרך להחזיק. גם אם כדורגלן עושה מיליונים, הוא צריך לכלכל את המשפחה ולחשוב שיכול להיות שהחוזה שיש לו עכשיו הוא החוזה האחרון, אין לדעת. אז בהתחלה לא פיזרנו ולא הייתה לי עזרה קבועה, רק בייביסיטר לכמה שעות לצאת להתאמן או ללכת לטיפול פנים, משהו שיעשה לי טוב, ועם הטוב הזה יכולתי לעשות טוב למשפחה שלי.
"היום אני יכולה להרשות לעצמי שמישהי תישן אצלי, אבל כשלא יכולתי, נעזרתי במה שיכולתי. עד היום חברות שלי עוזרות לי כשאני צריכה. הנה, עכשיו חברה שלי שומרת על הבכורה שלי, כי אין לי מי שיהיה איתה. אף פעם לא התביישתי לבקש עזרה וכשמבקשים ממני עזרה אני אוהבת לתת. אני לא חושבת שזו בושה לבקש עזרה ואם את יכולה להרשות לעצמך שתהיה לך אופר, אפילו שתיים או שלוש, לכי על זה. כל אחת תעשה מה שהיא יכולה להרשות לעצמה. אני לגמרי לא מתביישת לבקש עזרה ומעודדת את זה".
זו לא חכמה, בחו"ל החוזים של הכדורגלנים מאוד גדולים, הם מרווחים הרבה מאוד כסף.
"כל עבודה והשכר שלה. הרבה פעמים כדורגל נראה נוצץ ושעושים בו מלא כסף על מעט עבודה, אבל כדורגל זו ההקרבה. בעלי הקריב את החיים שלו מגיל אפס, מהיום שהוא נכנס לחוג כדורגל ועד היום. זה ברמה של ספורטאים מקצועיים, זה כל חייהם, זה משפיע על מה שנכנס להם לפה, איפה הם ישנים, איך הם ישנים, איזה טיפולים הם עושים, איזה פסיכולוגים לוקחים, איזו יועצת תזונה הם לוקחים. זה כל כולו, הגוף שלו, הנפש שלו, כל היום שלו. אנשים לא מבינים את זה. כשתומר תלה את הנעליים ויצא לקריירה של מאמן, הוא אמר 'יואו אמא'לה, אני לא מאמין, אני יכול לשתות כוס יין'. עכשיו הוא יכול לשתות כוס יין בשקט, או לאכול קינוח ברוגע, בלי רגשות אשמה.
"תודה לאלוהים שתומר כבר יצא לקריירה שנייה, אבל יש ספורטאים שמסיימים קריירת כדורגל ומיד עוברים ממאה לאפס. הקריירה שלהם בדרך כלל נמשכת 10 שנים ברמות הכי גבוהות, אחר כך הם מתחילים לדעוך, גם בחוזים. הם צריכים את הכסף שהם מרוויחים בזמן הזה כדי לכלכל את כל החיים שלהם, ויש כאלה שיש להם ילד אחד ויש כאלה שיש להם חמישה ילדים, אז מראש צריך לדעת איך למקסם את הקריירה והשכר. לא חסרים ספורטאים שעשו המון כסף בקריירה שלהם ובסוף קריירה לא נשארו עם מספיק בגלל החלטות שגויות ופזרנות. אז נכון, יש פה הרבה מאוד כסף, אבל צריך לדעת לעשות את ההחלטות הנכונות ולחשוב על העתיד".
אפרופו עתיד, חגגת עכשיו יום הולדת שלשים ותשע.
"למה אתה מגלה?", היא צוחקת. "אני אומרת לבנות שלי שאני בת 29 עם עשר שנות ניסיון. אני בת 39 עם חמש בנות, קריירה מטורפת מסביב לעולם, עם תארים. הספקתי המון, לא הייתי מוותרת על יום אחד מהחיים האלה. 39 זה כלום".
וברמה החיצונית את מרגישה שיש שינויים?
"אני עובדת בזה. יש כאלה שאומרים 'זה בא לה בקלות', 'יש לה גנים' וזה מרגיז אותי. נכון, יש לי גנים טובים, אבל אני עובדת בזה כל יום. אם אני לא עושה ספורט בבוקר, לא נעים לי, מגרד לי בגוף, אני לא אותו בן אדם. אני מקפידה על אורח חיים בריא, אני אוכלת הכול אבל במינון".
