חברי נבחרת גולסטאר לא הרימו גבה לנוכח העובדה שהשחקנית אביבה נגוסה לא נצפתה בפרמיירה הנוצצת של "מרוסקים", הסרט שבו הם מתנדנדים בין חיים למוות. זה קורה כשכל החבורה, משייע פייגנבוים ועד ליאם גולן, ממריאים לצילומי עונת וי-איי-פי בדרום-אפריקה והמטוס שלהם מתרסק והם נלקחים לשבט של לוחמות אפריקאיות שבראשו עומדת נגוסה. הסרט משך כבר בסוף השבוע הראשון לצאתו לא פחות מ-50 אלף צופים לבתי הקולנוע ברחבי הארץ, אבל השחקנית ילידת הארץ ממוצא אתיופי, שמכהנת בתור ראשת השבט ומתזזת את הגולסטארים ביד רמה ובשלוש שפות – עברית, אנגלית וזולואית – נעדרה מהקרנת הבכורה. אולי היא הוזעקה לצילומי השלמה אחרונים של "קופה ראשית" שבה היא אסתי, הקול השפוי היחיד בתוך הטירוף המופלא?
"יש לי סיבה טובה להיעדרות, ואני אפילו לא צריכה להביא פתק מהרופא כי אי-אפשר שלא לראות אותה", היא פותחת את הדלת וישר מחבקת. כל הצמות שלה מחייכות. היריון ראשון, חודש שביעי. לאחרונה נרשם אירוע קליל של צירים מוקדמים ולכן היא הורידה ווליום. "מקננת", כהגדרתה. וזה הכי לא מעצר בית. בניגוד לנשים שמשתוקקות לגמור כבר את ההיריון וסוף-סוף לחבוק פרי בטן, היא מתענגת על כל דקה. "נראה לי שיש משהו מיוחד בהורות מבוגרת", היא מנמקת. "פרופורציות, רוגע, הודיה".
הורות מבוגרת? לא הייתי נותנת לך שלושים.
"תודה, אבל לפני שלושה ימים מלאו לי 40, בעלי בן 50 ושנינו חטפנו הלם כשראינו את המקלון עם שני הפסים. שוק טוטאלי. מי היה מאמין שאחרי 15 שנות נישואים אני אקלט ועוד בדרך הטבעית? לפעמים, כשאני עומדת מול הראי, אני צובטת את עצמי חזק כדי לוודא שאני לא חולמת, שאני באמת בהיריון, שסוף-סוף אהיה אמא".
לפרגן לעצמי חלומות
דירה שכורה ברחובות. בין המטבח לפינת הישיבה, עומד שולחן עץ עם מסך מחשב. זו הפינה של הסטודנטית לתואר שני בלימודי תרבות במכללת ספיר. על הקיר תלוי שלט ירוק עם המשפט "לאן שתרצה ללכת – לשם תגיע". נגוסה כבר לא זוכרת מי יצר אותו, אבל היא הגיעה בדיוק לאן שרצתה. "כשאני נותנת לעצמי פאוזה כדי להסתכל לאחור אני הכי מרוצה. שמתי גז לעצמי ועקפתי את עצמי, בחלומות הכי פרועים לא דמיינתי שאגיע למקומות כאלה מבחינה מקצועית", היא אומרת תוך כדי ליטוף הבטן. "כל בעיטה היא אושר".
שמה המלא הוא אביבה-סימניש נגוסה-טרי. "אמא שלי עלתה מאתיופיה כגרושה פלוס שניים. את הגדול היא נאלצה להשאיר אצל בעלה הראשון, והשני נפטר בדרך לסודן. במהלך המסע היא פגשה את אבא שלי, הם התחתנו והיא ילדה בן שלישי. כשסוף-סוף נולדה לה בת, ועוד בארץ הקודש, היא בחרה בשם סימניש. באמהרית זה כמיהה. כמה ימים אחרי הלידה אמא שלחה את אבא למשרד הפנים, לרשום אותי, ובדרך לשם קרה משהו שלעולם לא נדע. אבא ז"ל לא רצה לדבר על זה. הוא יצא מהבית עם השם סימניש וחזר הביתה עם השם אביבה. בתקופות מסוימות בחיי, כשהייתי רעבה ללחם, פשוטו כמשמעו, הזכרתי לעצמי שבמקור הייתי סימניש, מושא לכמיהה".
נוף ילדותה הוא נצרת-עילית ("לא גטו של אתיופים, שכונה מעורבת, ליד מרכז קליטה"). היא גדלה עם שלושה אחים ("ילדות מרתקת, בנים זה להיות כל הזמן באקשן, לטפס על קירות ולקפוץ על עצים") ולא טיפחה חלומות מרחיקי לכת. "פחות חלמתי ויותר עשיתי, יותר הייתי ופחות דמיינתי. רקדתי, שיחקתי, הופעתי בכל טקס בבית הספר, כתבתי מלא שירה, כיף".
כשהייתה בת 12, אחרי שהוריה התגרשו, אמה עברה לרחובות כדי להתאחד עם הוריה שעלו ארצה, "ופתאום כל העולם השתנה. חטפתי הלם תרבותי. רחובות קלטה אז עלייה גדולה ושייכו אותי לאלה שהגיעו רק אתמול, למרות שגדלתי כישראלית לכל דבר. מילדה חברותית ומנהיגותית הפכתי לילדה סגורה וגם ירדתי בלימודים. החלום היחיד שפירגנתי לעצמי היה להצליח בלימודים. לא רציתי לעבוד בניקיון כמו אמא שלי. הבנתי שהאווירה הזאת לא עושה לי טוב והחלטתי לעזוב".
היא רשמה את עצמה לפנימייה בעפולה. "רציתי לחזור לצפון, לחיים הקודמים שהיו לי, להיות שווה בין שווים, והתחלתי לחפש מקומות. איך? שאלתי חברות. מישהי מהכיתה אמרה לי, 'גם אחותי בפנימייה, אני אביא לך את הטלפון, אבל לא נראה לי שיקבלו אותך כי הרמה שם מאוד גבוהה'. במקום להיעלב צחקתי, בחרתי להיקרע מצחוק. אני בן אדם שרק מחכה שיגידו לו 'לא'. זה מה שמדליק אותי. לשם כיוונתי ולשם הגעתי".
ואמא?
"בחדרי חדרים היא בכתה והיה לה צער רב, אני בתה היחידה. הבנתי שאני תוקעת לה סכין בלב אבל הייתי חייבת לעשות את זה כדי להציל את עצמי. אמא עבדה בלי סוף כדי לגדל חמישה ילדים, והרגשתי שהיציאה שלי מהבית גם תקל עליה מבחינה כלכלית וגם תאפשר לי עתיד טוב יותר. ידעתי שבפנימייה יש עזרה לימודית וזו הייתה המטרה – להצטיין. הוריי תמיד אמרו לנו שאם נצליח בלימודים לא נהיה מנקי המשרד, אלא בעלי המשרד. לעבור את גיל ההתבגרות בפנימייה זה לא כמו לעבור אותו בבית. אתה חייב לשמור על עצמך, אין לך גב. התבגרתי מאוד".
4 צפייה בגלריה
"הבנתי שאני תוקעת לה סכין בלב אבל הייתי חייבת לעשות את זה כדי להציל את עצמי". רותי ואביבה נגוסה
(צילום: דנה קופל)
אחרי שנתיים בעפולה היא עקרה לפנימייה בקיבוץ מעברות – "ושם זה קרה", היא מגחכת. "הייתה לנו סדנת משחק עם ששי סמוכה, עשינו תרגיל אימפרוביזציה וששי אמר לי, 'את חייבת לעשות משהו עם הכישרון שלך, צלצלי אליי אחרי הצבא'. בפנימייה שטפו לי את המוח עם 'את חייבת ללכת למגמת תיאטרון' אז הלכתי, אבל קריירה? טלוויזיה? מי חשב על זה בכלל? עשיתי שנתיים בחיל חינוך, מש"קית הוראה ופיקוד, זכות גדולה. אני, בת לעולים מאתיופיה, עומדת מול רובאים, עולים חדשים מכל העולם, ומלמדת אותם עברית. אחרי השחרור התחלתי לעבוד בשדה התעופה כבודקת ביטחונית".
ולא צילצלת לסמוכה?
"ברור שצילצלתי. הוא הציע לי סדנה למבוגרים והלכתי רק בגלל ששיעמם לי בחיים. לא תיכננתי להיכנס לשלוש שנים של לימודי משחק. חשבתי שאלמד משפטים, עבודה סוציאלית או הוראה. סיקרן אותי להבין מה אנשים רואים בי ואני לא רואה. התקבלתי ליורם לוינשטיין וגיליתי כמה כיף זה להיות טוב במשהו שאפילו לא למדת אותו. אני מאחלת לכל אדם לגלות את מה שחבוי בו.
"בהתחלה הצלחתי לשלב בין הלימודים בשכונת התקווה לבין העבודה בשדה, שרפתי שעות באוטובוסים, התחנה המרכזית הייתה ההשראה הכי גדולה שלי. כשנאלצתי לפרוש מהעבודה בגלל העומס הגעתי למצב שלא היה לי כסף לאוכל. תקופה מסוימת ישנתי באחד החדרים של בית הספר. יורם לא ידע. כשהמצב החמיר אמרתי לו, 'או שאתה עוזר לי או שאני פורשת' והוא עזר לי במלגה. הוא מאוד האמין בי. כשהתחילו תחרויות המונולוגים זכיתי בכולן, המלגות היו המשכורת שלי, עבדתי בבר, שכרתי דירה, טעמתי טיפה מחיי הלילה של תל-אביב. רגע לפני סוף שנה גימ"ל ציפי פינס משכה אותי לבית ליסין ושם הכל נפתח".
כשחקנית ממוצא אתיופי את מוגבלת בתפקידים?
"כשהוזמנתי לאודישן של 'קופה ראשית' קיבלתי סינופסיס של הדמות, ידעתי שבאופן הכי טבעי מייעדים אותי לתפקיד האתיופית של החבורה. הרי אף אחד לא יחשוב שהוריי באו מאוקראינה. מבחינתי זו התקדמות. הרי עד לפני כמה שנים, כשרצו לגוון את הקאסט, חיפשו את ה'רוסייה'. מה שיפה זה שאני מביאה את אסתי בהפוך על הפוך. היא לא השוליים של החברה, אלא המרכז השפוי הנורמלי בלב החבורה ההזויה. היום אני עושה אודישנים גם לדמויות שלא מוגדרות כאתיופיות.
"יש התקדמות, אבל הדרך עוד ארוכה והיא מתחילה בזה שאני חייבת לכתוב לעצמי. יש לי הצגה לנוער, 'תוצרת הארץ', שבה אני מגוללת את הקונפליקטים שליוו אותי בעבר, בין זהות לנפרדות, אבל זו הצגה מאוד דינמית, אני רצה ורוקדת, וזה פחות מתאים למצבי הנוכחי. בהרצאות שלי לסטודנטים אתיופים אני מטיפה להם שכל אחד חייב לעשות את המלחמה שלו, בדרך שלו, גם כדי להתקדם וגם לטובת הכלל".
כמה חווית גזענות?
"היום, הגזענות כבר לא באה לך באופן פרונטלי, ישר לפרצוף. אף אחד לא יצעק לי ברחוב 'כושית', אבל לא פעם, לפני שאני פותחת את הפה, אני מרגישה שמעריכים פחות את היכולות שלי. אני חווה את הגזענות על בשרי, בכל יום שבו היימנוט, הילדה בת התשע מצפת, לא חוזרת לביתה. איך ילדה יכולה להיעלם כאילו בלעה אותה האדמה? מחפשים אותה בכלל? ומה היה עולה בגורלה אילו היא הייתה ילדה לבנה? היום שיתפתי את הסטורי של האמא שמספרת מה באמת קורה בבית המשפט, וזה מכאיב. זה קשוח. במיוחד עכשיו, כשאני הולכת להביא ילד לעולם".
המשפחתיות זורמת בוורידים
את בעלה, אריאל טרי, מעסה רפואי במקצועו, היא הכירה דרך חברה משותפת. "כשאמרה לי שהוא תימני שאלתי 'אז מה?' הרי תימני זה סוג של אתיופי, רק נהר הפריד בין אבות אבותינו. אתיופיה ותימן זה אותו האוכל ואותה הדרך ואותו המסע. אבל בפעם הראשונה שאריאל צילצל אליי ושמעתי אותו מדבר עם חי"ת ועי"ן, נרתעתי. אמא'לה, מה זה? על המקום הזכרתי לעצמי את הפתגם 'נאה דורש נאה מקיים'. איזה מזל שלא פסלתי את הקשר רק בגלל שהוא דובר עברית תקנית שנשמעת לי קצת מוזר. מה אמרו ההורים שלו ושלי? מי שאל? התרכזנו בשלנו".
שנה אחרי החתונה הם התחילו בדיקות שלא איבחנו שום בעיה, ונכנסו למסלול המפרך של הפריות מבחנה. "עשר שנים של ציפייה", היא מחבקת את הבטן, "זה נשמע כמו שם של סרט, וזה באמת היה סרט רע. לונה פארק של הגוף ושל הנפש. ואני שחקנית שעולה לבמה, הקהל לא מתעניין בטיפולים הפולשניים שעברתי או בהורמונים שמערערים אותי. מה אני אמורה לעשות כשביום של השאיבה יש לי צילומים? הרי אני לא יכולה להודיע שהיום לא אגיע למשרד.
"אחרי שלושה סבבים, שהיו ארוכים ומתישים, הרגשתי שאני כבר לא מסוגלת להחזיק את התקווה על חוט השערה והחלטתי לשחרר, אבל לא בקטע של לוותר. אמרתי לעצמי: אביבה, תיהני ממה שיש לך בהווה – זוגיות מדהימה, בעל מהמם, את מגשימה את עצמך, ואם באמת-באמת תרצי להיות אמא יש אופציות, פונדקאות או אימוץ, ואלה החלטות שתקבלי בעתיד. ברגע שהעזתי לדמיין את החיים שלי ללא ילד ירדה לי אבן מהלב".
את הזריקות והניתוחים היא המירה בעבודה רוחנית. "עשיתי מדיטציות, במיוחד מדיטציה מרחיבת רחם, יש דבר כזה, הלכתי ליער לעשות התבודדות ולקרוא תהילים ולינוק מהעוצמות של הטבע, וכשאבא שלי חלה טיפלתי בו בהוספיס בית עד שנפטר. ההתמודדות עם המוות מאוד פישטה לי את החיים. גם החודש של הצילומים בדרום-אפריקה, בריזורט עם קופים שמסתובבים בין האורחים, עזר לי להתנתק. ובימי שישי, כשבישלתי ארוחת שבת לכל הקאסט, הבנתי עד כמה המשפחתיות זורמת לי בוורידים.
"חודש אחרי שחזרתי ארצה נקלטתי, ספונטנית לגמרי. אמא של אריאל, בת 80, רקדה וצהלה כמו בת 18, אמא שלי ואני גידז'רנו בבכי מרוב התרגשות ושמחה. מי יגיד לי שאין ניסים? עובדה", היא מערסלת את בטנה, "הדבר הזה הוא פלא הבריאה".
פורסם לראשונה: 00:00, 17.07.24
