כריס פראט היה ילד עני. לא עני במובן של "קשה למשפחה לגמור את החודש", אלא עני במובן של לא תמיד היה מה לאכול. בעיירה הקטנטנה לייק סטיבנס שבמדינת וושינגטון, צפונית לסיאטל ודרומית לקנדה, גרו 7,000 איש שכל יום היה עבורם מאבק הישרדות, והגאווה היחידה שלהם היתה הכמות יוצאת הדופן של מתאבקים שגדלו בה. כפי שפוטבול הוא דת בטקסס, היאבקות היתה דת בלייק סטיבנס, דת וגם לחם ושעשועים. לילד כריס, שהיה גדול ורחב מאז שהוא זוכר את עצמו, היו שני מפלטים: היאבקות וצחוקים. על ההיאבקות הוא ויתר מהר, אבל היכולת להצחיק ולצחוק לא היתה מותרות בשבילו, היא היתה מנגנון הישרדות, ופראט שמר עליו בכל הכוח שנתנו לו יותר מ־100 הקילוגרמים שלו עד סוף גיל התיכון.
פאסט פורווארד כמעט 20 שנה קדימה. כריס פראט, בגרסה רזה, מחוטבת, כל שריר במקום הנכון, יושב בלובי של תיאטרון דולבי, האולם המיתולוגי שמארח את טקס האוסקר בשדרות הוליווד בלוס אנג'לס. מעבר לחלון עומדים מאות בני נוער צווחניים. פראט בדיוק סיים להשתתף בפאנל של "מחלקת גנים ונוף", הפנינה הקומית שבה הוא חבר קאסט כבר שש עונות, במסגרת פסטיבל הטלוויזיה פאליפסט, והוא עדיין מנסה להתאושש מההלם הקבוצתי שחטף הקאסט של הסדרה המבריקה, כשעלה לבמה וראה אולם מלא עד אפס מקום מחכה בהיסטריה. "זה באמת היה מדהים", הוא מספר בראיון בלעדי, "אנחנו יודעים שיש לנו אוהדים ויודעים עד כמה הסדרה מוערכת, אבל ברור שזו לא איזו פצצת רייטינג וזה מאבק מחדש בכל שנה. אני חושב שבשנה־שנתיים האחרונות זה נהיה משהו יותר גדול, לפחות ככה זה מרגיש לי".
זו אחת מאותן סדרות בודדות שנדמה כי הן נשארות על המסך פשוט משום שהן טובות, לא כי יש להן הצדקה רייטינגית.
"זה נכון. אני מרגיש חלק ממשהו מיוחד בכל כך הרבה דרכים. לפני הכל, זו זכות, אני לא מגזים, ממש זכות לעבוד עם האנשים האלה. בשואוביז אתה חושב שתמיד יהיה כיף, אבל זה לא ככה, יש הרבה אנשים בעסק הזה שמאוד לא נעים להיות לידם. אבל פה, גם היום, יש אווירת משפחה. וכמובן שמדובר בכותבים מאוד פרוגרסיביים עם מוח גדול".
אנדי, הדמות שלך, הוא בטח לא מישהו עם מוח גדול. אבל נראה שאתה מאוד אוהב אותו.
"אני מת עליו. אני מתחבר מהר לאנשים שמעבירים את החיים שלהם בניסיון, מודע או לא, להצחיק. אני הייתי כזה ובגלל זה אנדי יושב עליי כל כך טוב. אני זוכר שחשבתי לעצמי 'יכול להיות שמצאתי ג'וב שבו אני יכול להיות שמן ומזיע ומלוכלך כמה שני רוצה? שאני לא צריך להתאפר או להתלבש בכלל? זה החלום שלי!'. אז אני עושה את השטיק שלי מהילדות, הכותבים נשענים לאחור ואומרים, 'זה עובד, לך על זה, בואו ניתן לו עוד חומר'".
מאיפה בא הצורך הזה להצחיק אנשים?
"מאז שאני זוכר את עצמי, יותר מאשר להיות שחקן, רציתי להיות קומיקאי, הייתי ממש נואש להצחיק אנשים. לא יודע למה. אולי זו היתה הדרך שלי להשתלב, אולי זו היתה הדרך להתמודד עם המציאות של בית מאוד עני. לא היה לנו הרבה. זה היה בית מלא אהבה, אבל היינו צריכים לבדר את עצמנו כי היו ימים מאוד קשים. אז ניסיתי לגרום לאנשים להרגיש יותר טוב, את יודעת, קלישאת ה'כל הקומדיות נולדות מתוך עצב'. אני זוכר שפיתחתי איזה שטיק וגרמתי לאנשים לזלזל בי, לחשוב שאני דביל. אנשים שהכירו אותי ידעו שאני סתם עושה קטע, אבל מי שלא, חשב שאני דביל או איטי. ולא היה אכפת לי. הרשיתי לעצמי להסתובב עם ביצה על הפנים והייתי מוכן שיצחקו עליי, העיקר שיצחקו. אצל אנדי זה לא שטיק, הוא באמת דביל, אבל קל לי לאהוב אותו".
באת לשישה פרקים ואתה שם כבר שבע עונות. זוכר בכלל את ההתחלה?
"בטח שזוכר. באתי לאודישן ואני לא יודע מאיפה מצאתי את האומץ לאלתר. אבל כולם צחקו וכשזה נגמר איימי פוהלר, שהיא האלוהים של הקומדיה ולא הכרתי אותה עד אז, באה ואמרה לי 'אתה ממש מצחיק'. כמעט עשיתי במכנסיים. 'איימי פוהלר אמרה שאני מצחיק. אף אחד לא יכול לעצור אותי!'".
ייתכן מאוד שבאמת אף אחד לא יוכל לעצור את פראט, מאחר ש־2014 הופכת במהירות לשנה שלו, והעתיד נראה טוב לא פחות. אחרי שנים של תפקידי משנה בקולנוע ובטלוויזיה - מ"אוורווד" שם התגלה, דרך תפקידים קטנים ב"כוננות עם שחר" ו"מאניבול" ועד לזה הגדול יותר ב"היא" זוכה האוסקר - השנה פראט סוף סוף עשה את הדרך לקדמת הבמה, ובהכי גדול שיש. בענק, בעצם: ההצלחה העצומה, הלא ממש צפויה, של הסרט "לגו" שבו מדבב פראט את הגיבור אמט היתה רק ההתחלה, כי ב־1.8 יצא לאקרנים העיבוד המדובר והיקר של מארוול לקומיקס "Guardians of the galaxy" (שייקרא כאן "שומרי הגלקסיה"), שם מגלם פראט את הגיבור, סטאר־לורד, מעין האן סולו לעידן החדש, במה שלגמרי מבטיח להיות "הנוקמים" עם אטיטיוד. מעבר לכך, בשבועות האחרונים נסגרה השתתפותו של פראט בעוד פרויקט מדובר ועצום מידות, שוב בתפקיד הראשי, והפעם מדובר בהמשכון/ריבוט המדובר של "פארק היורה" בשם "עולם היורה", שצפוי לצאת ביוני 2015. אז כן, כריס פראט נמצא כפסע מההגדרה "סופרסטאר", ואין מי שמגיע לו יותר מאשר לאחד האנשים הכי נחמדים בהוליווד. מוכשר, מצחיק, רגיש, עם הרגליים על הקרקע, בן 34 ועדיין חף מבולשיט, פראט תופס את החלום הגדול שלו במו ידיו. אף אחד לא נתן לו כלום אף פעם. "עבדתי בחיים שלי בעבודות שאת לא מאמינה", הוא מתוודה, "כשהייתי ילד הייתי חשפן לתקופה קצרה. עשיתי את זה רק שלוש פעמים, 40 דולר להופעה. 'מג'יק מייק' לעניים מרודים. הייתי רוקד לאט ובאופן מוזר, אני חושב שנשים נתנו לי כסף מרחמים".
מה עוד עשית?
"בגיל 17 התחלתי לעבוד כסוכן מכירות, מכרתי קופונים. 'שלום, אתם מעוניינים בארבע החלפות שמן לאוטו ב־20 דולר?'. עשיתי את זה בערך שנה וחצי והייתי מאוד טוב בזה, נבחרתי לסוכן השנה, תוך שישה שבועות הייתי מנג'ר וקיבלתי כפרס טיול לג'מאיקה. הייתי כל כך טוב שנתנו לי לנהל סניף של החברה בקולורדו, ושם התרסקתי על הפרצוף. סוכן מכירות זו באמת העבודה הכי גרועה בעולם, אבל זו גם ההכנה הכי טובה לעולם של משחק. אתה מפתח עור עבה ולומד להתמודד עם דחיות וטריקות דלת. היום אי אפשר לפגוע בי יותר".
אני עוד זוכרת אותך עושה תפקיד אורח ב־"The O.C" אי שם בעשור הקודם. זה מרגיש כמו חיים אחרים?
"כן, בעיקר כי החיים שלי השתנו. התחתנתי, יש לי ילד והקריירה שלי במקום אחר. אבל אפילו אז הייתי מאושר. חייתי את החלום. זה לא שאמרתי לעצמי 'נו טוב, אעשה את 'O.C' עכשיו וזה יוביל אותי למשהו יותר טוב'. מבחינתי זה היה
ה־משהו היותר טוב הזה. לא היה יותר טוב מזה. רמת ההתלהבות שלי היתה 10 מ־10. מהבחינה הזו לא השתנה הרבה, אני ממשיך למדוד את ההצלחה שלי לפי אותו פרמטר: אם אני לא צריך יותר למלצר, אני מצליח".
אתה מצליח גם כי אתה עושה בחירות מאוד טובות. למשל "מאניבול".
"אני חושב ש'מאניבול' היה באמת רגע המפנה הגדול. זה התחיל עם זה שעשיתי אודישן לסרט של ג'יימס ל.ברוקס ("תנאים של חיבה"), לא קיבלתי את התפקיד, אבל למלהקת שם זה הספיק כדי לזכור אותי ולהבין שאני יכול להיות קצת יותר מאשר סיידקיק אידיוט ומצחיק. הבעיה היחידה היתה שהם רצו שארד במשקל. 'אתה מתאים לנו בדיוק, אבל אתה שמן מדי', אין יותר ישיר מזה".
אז הלכת והורדת 14 קילו בשלושה חודשים?
"חודשיים וחצי, טירוף. נסעתי לבוסטון בזמן שאשתי צילמה שם סרט ופשוט עבדתי על ירידה במשקל כמו משוגע. כל יומיים הייתי שולח לסוכן תמונות שלי בתחתונים. 'נו, מה דעתך'? 'נו, מה דעתך'? בסוף הגעתי למשקל שהם רצו. הם היו בהלם, לא חשבו שיש בי את המשמעת הזו".
ממש דה נירו.
"אה, דה נירו זה חובבן לידי".
פראט נשוי לשחקנית הקומית המצוינת אנה פאריס ("היא הרבה יותר מצחיקה ממני"), כוכבת בפני עצמה ודי הרבה לפני שפראט הפך לכזה, ויש להם תינוק בן שנה וארבעה חודשים, ג'ק. הוא כמובן עוד לא יודע אם סרט הקומיקס גדול המידות שבו הוא מככב יהפוך כל יציאה שלו לרחוב לאירוע פפראצי, אבל הוא יחיה טוב מאוד גם אם לא. "אני לא רוצה להגדיר את עצמי על ידי הצלחה או תהילה. זה לא משהו שחסר לי, אין לי איזה ואקום בלב שאני צריך למלא. תהילה ברמה הכי גבוהה היא גם זמנית וגם חסרת משמעות. אני מקווה שאוכל להמשיך ללכת לבית הקפה שלי ומקווה לא לאבד את עצמי, כי אני מכיר מספיק אנשים שאיבדו את עצמם. באופן כללי אני חושב שאם לא אהיה מאושר, אהיה גבר מספיק כדי לקום וללכת מכל זה".
