אחד הדברים המשעשעים בזמן ראיון עם זאק אפרון הוא לנסות לעקוב אחר כמות הקשקושים שהוא משחרר לחלל האוויר. למשל, את הראיון הוא פותח בהתעקשות שהוא מכיר אותי מאיזשהו מקום (כמעט הייתי נמס באמונה מוחלטת, אלמלא ראיתי אותו עושה בדיוק את אותו הקטע לעיתונאי מפורטוגל כמה דקות קודם). הוא גם מספר שהוא כמעט נסע לביקור בישראל בשבוע שעבר, אבל משהו צץ ושיבש את התוכניות (שוב, גם הפורטוגלי זכה לסיפור דומה).
בכלל, נראה שלאפרון, 27, אין בעיה עם כיפוף האמת. למשל, כשהוא מתעקש שהקטע שהיה בטקס פרסי הקולנוע של MTV האחרון ,שבו ריטה אורה קרעה את החולצה שלו על הבמה, היה אלתור מוחלט. "בחיי שלא ידעתי שזה עומד לקרות", הוא צוחק. "זה היה בלי שום הכנה מוקדמת, לקח לי זמן עד שהבנתי מה לכל הרוחות קרה הרגע". מעניין, העובדה שהוא חשף שם במקרה גוף גזום היטב ומרוח בנדיבות בברונזר מספרת סיפור אחר, מה גם שאם האירוע לא היה מתוכנן, אפרון לגמרי צריך לתבוע את אורה על הטרדה מינית.
אבל בואו נניח לזאקי, שכן נראה שהמטרה מאחורי הג'אגלינג הלשוני שלו היא בסך הכל למצוא חן בעיני כולם, מן הידועות שבתכונות ההוליוודיות. הוא מקפיד ללחוץ את היד של כל מי שבא לראיין אותו, מחייך בבוהק שיניים מסנוור ומפלרטט נונסטופ במהלך השיחה, גם אם מולו יושבת הגרסה האנושית לגודזילה, אולי בעיקר אז. הגישה של אפרון עומדת בניגוד חד לזו של השחקן והיוצר המבריק סת' רוגן, שותפו לסרט "שכנים" - הסיבה שלשמה התכנסנו כאן - שנראה שמזמן ויתר על האנרגיות הכרוכות בניסיונות שיחבבו אותו, מן הידועות שבתכונותיו של סטלן מקצועי. רוגן בן ה־32 מגיע לראיון בטריינינג שנראה כפיג'מה, בטח שלא מפלרטט עם אף אחד, ודווקא די יורד על מי שמעז לשאול אותו שאלה מטופשת.
שניהם יהודים (אצל אפרון מדובר בשורשים, רוגן הוא יהודי לחלוטין עם הורים שהכירו בקיבוץ), שניהם סופר מצליחים כרגע ושניהם מהווים שילוב די חריג בהתחשב ברקע הקולנועי שלהם, אם כי זה דווקא גם מה שמבדיל ביניהם באופן חד: הראשון הוא חתיכי שפרץ בתפקיד החתיכי בסדרת "היי סקול מיוזיקל" המגה־מצליחה של דיסני, וממש עד העת האחרונה (שבה הוא מנסה לפרוץ את השבלונה במגוון תפקידים נועזים) נודע בעיקר בשל בלוריתו המרשימה ושלל קוביותיו; השני, לעומתו, הוא שחקן קומי מצליח מאוד, חבר בכיר באחת מהקליקות הנחשבות ביותר בהוליווד (שסובבת את הבמאי והתסריטאי ג'אד אפאטו, מי שביים את רוגן ב"הדייט שתקע אותי"), ובשנים האחרונות גם יוצר מצליח יחד עם שותפו לכתיבה אוון גולדברג, והשניים אחראים ללהיטים כמו "פיינאפל אקספרס", "סופרבאד" ו"סוף". הניגוד הזה הוא בדיוק הדלק שמוביל את "שכנים", שמספר על מאבק קומי של זוג צעיר+1 (רוגן ורוז ביירן, שדי גונבת את ההצגה בתפקיד אשתו התחמנית) עם אחוות סטודנטים פרועה שעוברת בית לידם, אותה מובילים אפרון ודייב פרנקו (אח של).
"יש פה כמה סיפורים", אומר רוגן. "אין ספק שזה סיוט לגור ליד ילדים, אבל זה לא סרט רק על המתח בין הסטודנטים לבין המשפחה, זה גם על ההתמודדות של זוג עם תינוק שנכנס לחיים שלהם. למשל, יש סצנה שבה הדמות שלי צריכה לחלוב את הדמות של רוז. זה נשמע הזוי, אבל זה באמת קורה במציאות, מתברר. כל הסיפורים האלה מגיעים אלינו ואנחנו אומרים, הממ, זה יכול להיות רעיון טוב לסרט. האבסורד מעוגן במציאות, היחסים האישיים והמציאות מאזנים את מיליון בדיחות הבולבולים. כל אחד מאיתנו מביא משהו מציאותי לסרט. הדמות של רוז, אגב, מבוססת על אשתי. בקומדיות זוגות נוטים לא לאהוב זה את זה. יש פחות דגש על יחסים. רצינו שזה יהיה אמיתי, שייראו שהם זוג אוהב".
מה זאק מביא לסרט?
"עיניים כחולות וריבועים בבטן?" הוא צוחק. "סתם, זה נכון שהוא יפה בצורה יוצאת דופן, אבל הכי אהבתי שיש בו משהו מפחיד. הוא מביא משהו אפל לדמות, לא סתם בחור נחמד. זאק גורם לסטודנטים להיות חביבים, אתה מעודד אותו, אבל בשלב מסוים אתה מתחיל להרגיש שיש שם משהו די משוגע. אין דבר יותר מפחיד מבחור חיובי שאומר 'אני הולך להרוג אותך'. זה הרבה יותר אפל כשזה מגיע מבחור עם מראה תמים כמו זאק. ידענו שהוא יוכל לספק את זה. היה ברור שיש לו יותר מה להציע. יש לו את הכלים הנכונים, אבל לא נתנו לו מספיק הזדמנויות להשתמש בהם".
אמרת בראיון שלפני שפגשת אותו היית בטוח שלא תאהב אותו.
"בפירוש! הכרתי אותו כבחור ההוא מ'היי סקול מיוזיקל'. רק כשנפגשנו והתחלנו לעבוד הבנתי שזאק שחקן רציני. כולנו היינו מרותקים ממנו".
עבור אפרון, ההגעה לסט של קומדיה ולעבודה ליד רוגן היתה מלחיצה לא פחות. "יש משהו מלחיץ בלהיות מוקף בקומיקאים מהירים", אומר אפרון. "קומדיה היא מאוד קשה. מישהו כמו סת גורם לזה להיראות חסר מאמץ, אבל זה ממש לא ככה".
שחקנים מדווחים שראו אותך בין הצילומים מכה באגרופים את הקיר מתסכול.
"לא הייתי מגזים. זה לא בא לי בקלות, אבל לא הגעתי לרמת אגרופים לקיר. פשוט פחות אילתרתי. הייתי מאוד נאמן לתסריט. אני עדיין סטודנט, עדיין לומד. אני מנסה הרבה דברים. אני רוצה להראות הרבה צדדים".
אגב להראות הרבה צדדים, רוב הסרט אתה בלי חולצה. אתה לא חושש שזה יגרום לאנשים לא לקחת אותך ברצינות?
"זה לא סרט רציני ולא לקחנו את עצמנו ברצינות. זו היתה הסביבה הכי בטוחה, אי אפשר להיכשל. היתה לנו כימיה כל כך טובה שהוספנו סצנות בלי חולצה, הגזמנו. הרגשנו שמעודדים אותנו להתפרע. כל ימי הצילום לסרט הזה היו מסיבות של 14 שעות".
ככה זה גם נראה: "שכנים" רווי סצנות של מסיבות, של שתייה מוגזמת ושימוש בסמים, שיכולות כולן להתחבר בצורה ישירה לנסיבות האישיות של אפרון, שממש לאחרונה העניק ראיון נרחב ל"הוליווד ריפורטר" ,שם התוודה בנוגע לשמועות וחצאי הדיווחים על מעלליו בשנים האחרונות. אלה כללו מאבק שאפרון ניהל בשנה האחרונה נגד התמכרויותיו השונות (בעיתון "הדיילי מייל" דיווחו כי אפרון הסניף כמויות עתק של קוקאין, צרך אקסטזי ו־MDMA, והתמכר לאלכוהול ולמשככי כאבים מסוג אוקסיקונטין), עבר צמד אשפוזים במכון גמילה מסמים ואלכוהול, הראשון באפריל 2013, וכמה תקריות הזויות במיוחד, כמו זו שבמהלכה שבר את עצם הלסת כשהחליק בביתו, וזו שבמהלכה מצאו את עצמם הוא וחבר כשהם הולכים מכות עם הומלס באמצע הלילה ברחובות לוס אנג'לס. "היה לו סכין, המשטרה הגיעה והפרידה, אבל זה היה אחד מהרגעים המפחידים ביותר בחיי", סיפר. אחרי האשפוז הראשון נראה שהכל הולך להיות בסדר, אבל אז, במהלך צילומי 'שכנים", אולי בגלל הלחץ והחרדה הכרוכים במפגש עם חבורה קומית כה מוכשרת, הגיעה נפילה נוספת, שבמהלכה נאלץ אפרון להיעדר מכמה ימי צילומים כדי לסדר לעצמו שוב את הראש.
"זה מאבק בלתי נגמר", הצהיר באותו ראיון, אם כי המשיך וסיפר שהיום, לפחות, ידו על העליונה: עם סדר יום קבוע ורגוע של אימון גופני, אוכל בריא, ולמיטה ב־21:00, שם יקרא תסריט, יצפה בסרט וילך לישון, אפרון מתחיל לתפוס שוב את המושכות של חייו. "בגדול, הוא עושה עבודה טובה בזה", אמר עליו רוגן, "הוא היה ילד־שחקן, ואתה לא צריך תואר בסוציולוגיה לראות את הבורות הממתינים לאלה במהלך הדרך". "היה זמן ומקום בחיי לחגוג", אומר אפרון. "אבל ימי המסיבות שלי נגמרו. הסרט הזה היה הציפוי על העוגה, חגגנו בו הרבה בצילומים ובזאת סיימתי. אני לא יכול יותר, סיימתי בגדול. כיום אני הולך לישון בעשר. מנסה, לפחות". "זה סיפור על תקופת מעבר שגם אני נמצא בה עכשיו", מודיע רוגן. "אנחנו מתפתחים מלהיות חיות מסיבות לאנשים בוגרים. עוד אין לי משפחה, אבל כמובן שככל שמתבגרים יש יותר אחריות. עבורי זה דווקא נחמד, אני בסדר עם לא לחגוג קשה. אנחנו בתהליך ומשתנים, החיים בכלל משתנים וצריך להיערך לזה".
היית רוצה ילדים משלך?
"אני רואה חברים שמאוד נהנים מזה. אצלי זה לא משהו שמתוכנן כרגע, לא, אבל אני מזהה שזה עושה טוב לאנשים".
מאק ראדנר, הדמות שאתה מגלם, הוא גבר מהזן החדש, הרגיש יותר. האם אפשר לזהות טרנד של גברים כאלה בקומדיות שלך ושל חבורת אפאטו?
"לא נראה לי. אם כבר אז הטרנד עכשיו זה שליסה מקרת'י ברוב הקומדיות (צוחק). אצלנו אהבתי שגם האשה חסרת אחריות ונגררת לשטויות כמו הבנים. בעיניי זה אולי אפילו קצת חדשני, וחבל שכך".
זאק, איך אתה במציאות כשכן?
"אני שכן פנטסטי. אני גר עם אח שלי כשותפים בלוס אנג'לס. אם תציץ מהחלון שלי, אני בטח יושב על הספה ורואה סרט. צ'ארלי דיי מ'פילדלפיה זורחת' הוא השכן שלי. אני מציץ לו תמיד דרך הגדר. אז אולי אני בעצם שכן גרוע?".
והמעריצים לא עושים רעש ברחוב לכל שאר השכנים?
"לא ממש. יותר במקומות ציבוריים. כיף לפגוש אותם, אני אוהב את זה, אבל זה מאוד מביך, אני חייב להודות. מחמיא ומדהים שיש אנשים שעוקבים אחריי, אבל אני נהנה מהמעט אנונימיות שיש לי. למשל, כשאני הולך לראות סרט וצריך להצטלם עם אנשים בתור לפופקורן. לא תמיד בא לי על זה".
