הסיפור הכואב של השבוע הוא הווידוי של פמלה אנדרסון, שחשפה בנאום בפסטיבל קאן שכשהיתהבת שש התעללו בה מינית, ושאנסו אותה בגיל 12. כואבות לא פחות היו התגובות, תחת כל עץ אינטרנטי רענן, של האנשים שמאשימים אותה באונס, שואלים איפה היא היתה עד עכשיו ולמה לא התלוננה, וטוענים שאם היא לא היתה רוצה את זה, היא לא היתה עושה קלטות סקס ומצטלמת בעירום בגיל מאוחר יותר. בכלל, המילה "שרמוטה" היתה מוטיב חוזר בתגובות.
אז נכון שמדובר בטוקבקיסטים, רעלני מקלדת, שרושמים תגובה אכזרית באותה קלות בה הם מפצחים בוטנים ומגרדים את בית השחי, אבל עדיין מדובר בדעה ששומעים לא מעט כשמדברים על סיפורי אונס: למה היא שתקה עד עכשיו?
אז הנה התשובה: בדיוק בגלל התגובות האלה. בגלל אותם אנשים שקוראים לה שרמוטה וטוענים שהיא אחראית לאונס, כי היא הלכה עם חולצה שקופה וחצאית קצרה, ומוסיפים לתחושת האשמה שכל קורבן אונס מרגישה בעקבות החינוך אותו אנחנו מקבלות מגיל קטן: אל תתלבשי בצורה פרובוקטיבית, ותאשימי רק את עצמך אם פלירטטת עם מישהו והוא אנס אותך. הכושי והזונה תמיד מתים בתחילת הסרט, זוכרת?
התגובות האלו מחמירות את הפחד. כבר עדיף לה להדחיק ולשכוח שהכל קרה, מאשר להיתקל במבטים חשדניים של הסביבה שתוהים, "בסדר, אם כל כך סבלת, למה את הולכת חצי עירומה? למה חשפת את גופך כדי להדליק גברים, אם חרמנות של גבר גרמה לפגיעה גדולה כזאת?".
לא ניכנס לכל נושא הנשים ש"בוחרות" בזנות אחרי שעברו התעללות מינית. אבל עצם העובדה שמישהו מסוגל להצדיק אונס בגלל כל סיבה שלא תהיה (בין אם מדובר ב"היא רצתה את זה, עובדה שהיה לה מחשוף מטורף" או ב"משהו קרה שם, היא בטח פיתתה אותו"), מביא בתוצאה ישירה לשתיקה. אם לא תתלונני, לא ישפטו אותך. והאמת האנושית הזו, בסופו של דבר, עצובה כמעט כמו האונס עצמו.
