אבא של דוויין ג'ונסון היה מתאבק מקצועי שאסף דולר לדולר כדי לפרנס את אשתו, אטה, ואת בנו היחיד, דוויין. זו היתה פרנסה כל כך קשה, שהילד הקטן גדל גם בעוני וגם בדרכים, ועבר בילדותו לא פחות מ־13 בתים שונים. יום אחד, כשהיה בן 14, חזר הנער לבית, שבמקרה אז היה בהוואי, וראה על הדלת צו פינוי. "אמא שלי התחילה לבכות בלי מעצורים. לא היה לנו מושג איפה נעביר את הלילה", נזכר ג'ונסון, ממרחק של כמעט 30 שנה, יושב על ספה נוחה בסוויטה מפוארת במלון בבוורלי הילס, ומסביבו חמש יחצניות שדואגות לכל מה שהוא צריך. "עמדתי חסר אונים מחוץ לבית, לא היה לנו אף אחד לפנות אליו. אמא נראתה שבורה לגמרי. היום אני גם מבין כמה צרות הוספתי לה כשהסתבכתי עם המשטרה על ימין ועל שמאל".
עד כמה אתה זוכר את זה?
"אני זוכר כל רגע. אני זוכר את זה כל יום. משם בא גם הרעב שלי שאף פעם לא נגמר, ואני חושב שמשם בא גם השקט הנפשי שלי היום. עברתי את הכי גרוע בגיל מאוד צעיר, מה כבר יכול לקרות עכשיו? לא אקבל תפקיד?".
יש בג'ונסון באמת מידה מדהימה ממש של שקט נפשי, נינוחות ועדינות, שמקשים להאמין איזו דרך ייסורים עבר עד לרגע הזה, שבו הוא אחד הכוכבים הגדולים בהוליווד - דרך שכללה דיכאונות והרבה רגעי הרמת ידיים, מטאפורית וגם לא. "כשאני חושב על זה עכשיו, אני נדהם מרמת הייאוש שאדם יכול להגיע אליה בגיל צעיר, אבל גם מהעוצמה הפנימית שיש בנו. כשנגמר הכוח לבכוח, נוצרים כוחות חדשים".
ממש בשבוע שעבר הציב המגזין "פורבס" את ג'ונסון במקום השני ברשימת השחקנים הכי חזקים בהוליווד - חזקים בשווי, לא בכוח פיזי, בזה אין לו מתחרים - ולפניו רק רוברט דאוני ג'וניור. הסרטים שלו הכניסו בשנה שעברה 1.3 מיליארד דולר. הוא מצלם עכשיו באוסטרליה סרט אסונות על רעידת אדמה, תמורתו הוא מקבל 12 מיליון דולר. דוויין ג'ונסון, אם עוד לא הבנתם, הוא לגמרי איי-ליסט. משלב את הקסם של ברוס וויליס, הצורה של ארנולד שוורצנגר והלב של סילבסטר סטאלון, לא פלא שהוא שחקן האקשן הכי משמעותי מאז שנות ה־90. וכמובן שאף אחד אחר לא היה מקבל לידיים את ההפקה הגדולה ביותר בהיסטוריה עתירת ההפקות הגדולות של אגדת הרקולס, שעלתה על המסכים שלנו השבוע.
עם השקעה של 110 מיליון דולר, במאי קופתי מוכח כמו ברט ראטנר וקאסט בריטי עתיר יוקרה שלא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי - ג'ון הרט, ג'וזף פיינס ואיאן מקשיין - מקבל סיפור המיתולוגיה על בנו האלוהי של זאוס עיבוד קייצי עם ערך קלורי אפסי, אבל עם מנה לא רעה של פאן נטול דרישות או תנאים וכמות מוטרפת למדי של אפקטים מיוחדים מרשימים. ג'ונסון מקבל הזדמנות לנפח את הגוף לממדים לא אנושיים וגם ללכת עם פאה של רוק'נ'רול, אז למה לא. "אני חושב ששני דברים משכו אותי לעשות את זה", הוא אומר, "האחד זו העובדה שבנינו סביב הרקולס קבוצה, הוא לא מנצח כלום לבד, וזה טוויסט מקורי. והשני הוא המסר של הסיפור בעיניי: אתה הכי חזק כשאתה נשאר נאמן לעצמך. לזה אני יכול להתחבר באופן אישי".
תסביר.
"כשהגעתי להוליווד אמרו לי שאני צריך להשתנות לגמרי או שלא יהיה לי צ'אנס כאן. 'אם אתה רוצה להיות שחקן מוביל, אתה לא יכול להיראות כזה גדול, אתה צריך להתנתק מעולם ההיאבקות, אתה צריך להיות יותר מבריק ומתוחכם'. אנשים שהיו סביבי אז מכרו לי את הסיפורים האלה ואני קניתי אותם".
סטריאוטיפים.
"כן. אם אתה לא נראה כמו הטייפ ההוליוודי הקלאסי, או חלילה באת מעולם של היאבקות, אוטומטית אתה לא יכול להיות שחקן. אני חושב שאם מישהו היה מאוד מצליח בתחום מסוים, זה אומר שיש לו מספיק משמעת כדי לעבור לתחום אחר ולהצליח בו, גם אם לא נולדת כזה. ידעתי שאני יכול להצליח, אבל בזבזתי זמן בלהקשיב לעצות לא טובות".
מתי נשבר לך?
"לפני כמה שנים הגיע רגע שבו לא יכולתי יותר. הבנתי שזה בולשיט ומעכשיו אני חוזר להיות עצמי. אגלח את השיער, אעשה קעקוע, ארים משקולות. ואם זה אומר שבגלל זה לא אעשה יותר אף סרט, אז גם זה בסדר, לפחות אהיה עצמי".
אם היית ממשיך להקשיב להם, לא היית הרקולס היום.
"אין סיכוי. לא הייתי על הרדאר בכלל".
ותראה אותך עכשיו, שחקן מתודי, עובד על הגוף בשביל סרט. ממש דה נירו.
"כן, אני שומע את זה הרבה, אני יודע שזה מצחיק, אבל האמת היא שהעבודה על הגוף של הרקולס באמת היתה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי. שישה חודשים רק להתכונן ולהביא את הגוף למצב שבו הוא לא היה מעולם. זה אומר לקום ב־2:00 לפנות בוקר, להתאמן 10 פעמים ביום, לאכול 7־8 ארוחות ביום. ברגע שהגעתי לשיא פיזי, הצטלמתי ושלחתי את התמונה לבמאי, והסכמנו שזה הגוף שחיפשנו. הבעיה היא שמאותו רגע הייתי צריך לשמור על הגוף הזה עוד שישה חודשים על הסט. ספורטאי אולימפי מכין את עצמו לתחרות של יום אחד, אולי שבוע. פה הייתי צריך לשמור על אותו כושר חצי שנה. כאב לי בכל פינה, העצבים שלי כמעט קרסו. לזה צריך להוסיף 12 שעות צילום, שלוש שעות מייק־אפ, שיער וכל זה. זה היה מטורף לגמרי, לא יודע אם אני יכול לעשות את זה שוב".
ושלושה שבועות לפני הצילומים גם נפצעת.
"הגוף אמר 'די, מספיק'. עברתי ניתוח בקע, הצילומים נדחו בחודש כשהצוות גם ככה כבר חצי שנה בבודפשט. זה לא היה קל לאף אחד, אבל היום כולם מרגישים שזה היה שווה".
בגובה 1.95 מ', עם 114 קילו של שרירים, ג'ונסון הוא איש ענק - ועדיין הרבה פחות גדול מהממדים שהוא מגיע אליהם על המסך ב"הרקולס". "נשבע לך שזה שאני, לא פעלולים", הוא צוחק. כל החלק העליון של גופו מכוסה בקעקועים. יש לו קעקוע של פרח שמתחיל בקטן בכתף הופך לפרח שלם על החזה, ועליו עוד קעקוע של שיני כריש ששומרות על הפרח. הוא הרבה יותר חכם וניואנסי ממה שהייתם מצפים נוכח הסטריאוטיפ של השרירן, והוא גם הרבה יותר עדין ורגיש, ובאופן כללי מאוד, מאוד נחמד.
לפני 12 שנה עשה דה רוק את ניסיון המשחק הראשון שלו כמלך העקרבים ב"המומיה 2", וקבע שיא גינס כשהיה לשחקן שקיבל את הסכום הגבוה ביותר - 5.5 מיליון דולר - עבור תפקידו הראשון. אחר כך המשיך לעשות סרטים שאולי התאימו לאנשים שייעצו לו להפסיק ללכת למכון, אבל פחות עבורו: הסלע לא נהנה ולא הגיע לשום מקום שאליו רצה להגיע, מלבד לרווחה כלכלית. ב־2011 החליט שנמאס לו. הוא החליף סוכנים ויחצנים, חזר להיות דוויין ג'ונסון, ודרש להתחיל לראות תסריטים טובים, לא הג'אנק שנתנו לו סתם כי הוא היה איש חזק. התוצאה? הוא המשיך לקבל תסריטים בעיקר כי הוא איש חזק, אבל לפחות הם היו שווים משהו. סרטים כמו "ג'י.איי.ג'ו: סוגרים חשבון" הכניסו לאולפנים הרבה יותר כסף מהצפוי, וכשהצטרף לצוות "מהיר ועצבני" בסרט החמישי ב־2011, הרווחים של הפרנצ'ייז המגה להיטי ממילא הוכפלו. יש לא מעט אנשים בהוליווד שסבורים כי הוא כוכב הקולנוע הכי גדול בעולם היום, ובטח שאחד מהרווחיים שבהם.
הפעם הבאה שבה ג'ונסון יעורר כל כך הרבה תשומת לב תהיה כאשר ייצא לאקרנים החלק הבא בסדרת "מהיר ועצבני" - זה שממש לקראת סוף הצילומים שלו אירעה התאונה הטראגית שגבתה את חייו של פול ווקר. את הידיעה על מותו של ווקר קיבל ג'ונסון כשנהג. כמובן. "עצרנו בצד הדרך. לא יכולתי לנשום", הקול של ג'ונסון יורד אוקטבה כשהוא נזכר בכוכב הצעיר והמאוד אהוב. "פול היה כל כך טוב, איש יפהפה מבפנים ומבחוץ. אין אנשים כאלה בעולם הציני שאנחנו חיים בו. היה לי מאוד קשה לחזור לסט ולסיים את הסרט, אבל ברגע שסיימנו היתה בי הרגשה שלא הרגשתי אף פעם, תחושה שאם מאיזו סיבה לעולם לא אעשה עוד סרט, זו דרך יפהפייה לגמור".
אבל ג'ונסון רחוק מלגמור. הוא כנראה כבר לא יהיה דה נירו, אבל בגיל 42 נראה שהוא רק מתחיל, וגם משתדל להרחיב את אופקיו המקצועיים בכל דרך אפשרית: בקרוב תצא סדרת טלוויזיה חדשה של HBO בשם "Ballers", שאמורה להיות התשובה הספורטיבית ל"הפמליה", ובה יככב ג'ונסון בתפקיד הראשי. מעבר לכך הוא כותב ספר, ואפילו לא פוסל אפשרות לחזור לזירה. "גדלתי בעולם שבו אם דלת היתה נסגרת, חלון לא היה נפתח", הוא אומר. "היום הדלת כל כך גדולה שאני יכול לעוף דרכה. עשיתי סרטים נחמדים, אבל עכשיו אני רוצה לעלות לליגה אחרת לגמרי. עברו הימים שבהם חשבתי שאולי אני לא מספיק טוב, סתם בגלל שאנשים אמרו לי שאני לא מספיק טוב". אתה טוב, חבר. אתה טוב.
