פעם - לא עד כדי כך מזמן, תאמינו או לא - התפיסה הייתה שאישה צריכה להצניע את הריונה עד קצה גבול האפשר, שעליה להתנהל כאילו לא קרה דבר, עד שצורתה הפיזית תסגיר את מעשה הרמייה, ולא תהיה לה ברירה אלא להפסיק את כל מה שהיא עושה ולהתמסר לאתגר העצום שטומנת בחובה האימהות. אבל הימים האלה עברו - היום, ביונסה יכולה להיות בהריון על במת הגראמי, נטלי דדון יכולה להיות אם חד הורית גאה,גל גדות יכולה להשוויץ בבטן שלהבטקס פרסי גלובוס הזהב, ושרית חדד יכולה להיות בהריון בלי לספק לכם הסברים על מי, למה וכמה.
אנחנו חיים בעידן בו הפרמטרים ל"מה נתפס כלגיטימי ומה לא" ברמת ההריון והאימהות השתנו באופן מהותי: לדוגמה, כאמור, מצעד הניצחון שלביונסה בטקס פרסי הגראמי האחרון. תלי תלים של מילים כבר נכתבו על הופעתה המהממת, הגאה, עם בטן ובה תאומים, בקושי שבועיים אחרי שאישרה את דבר היותה בהריון.
אוטופיה, או שמא נורמליזציה של מה שאמור היה להיות נורמלי מלכתחילה - שלאישה תהיה זכות על גופה ופרטיותה, שאידיאל היופי הנשי יכול וצריך לכלול גם את הגוף הנשי ההריוני, ושמודל האימהות הוא משהו סובייקטיבי, משתנה, תלוי אדם ולא קוד מוסרי כלשהו. כאמור, זה לא תמיד היה כך.
בשנת 1997 קבע חבר המושבעים בארצות הברית כי על חברת ההפקה ספלינג (בבעלותו של ארון ספלינג, שהיה המפיק של "בוורלי הילס 90210 "), שעמדה מאחורי סדרת הטלוויזיה "מלרוז פלייס", לפצות את השחקנית האנטר טיילו שפוטרה מתפקידה אף שלא הספיקה לצלם אפילו יום אחד. הסיבה לפיטורים? המפיקים גילו שהיא בהריון. טיילו נשכרה כדי לשחק פתיינית סקסית שאמורה הייתה לנהל רומן עם בעלה של אמנדה וודוורד (הת'ר לוקליר), אך המפיקים לא חשבו שאישה בהריון יכולה להיות סקסית ולפתות גבר.
טיילו הודתה בפני המעסיקים שהיא נמצאת בחודש רביעי להריונה הראשון (שבו בקושי רואים בטן הריונית), ובמשפט סיפרה כי אחד המפיקים אמר לה: "למה את לא עושה הפלה? תוכלי לחזור לעבוד אחר כך". המשפט הזה הפך לאבן בוחן ביחסים של הוליווד וכוכבות קולנוע וטלוויזיה. המפיקים הבינו שאי אפשר לפטר נשים בהריון, והשגרה המלחיצה שבה נשים נאלצו לבחור בין קריירה ובין אימהות נעצרה במידה מסוימת כשהם הבינו שאם הם יפטרו - הם ישלמו.
והם אכן שילמו. חברת ההפקות ספלינג שילמה לטיילו חמישה מיליון דולר (בשנת 1997, היום הסכום היה גבוה בהרבה). "הם לא חלמו שאתבע אותם", אמרה טיילו. "אף אישה בביזנס לא רוצה לתבוע מפיקים. את יכולה למצוא את עצמך בלי עבודה". המקרה של טיילו התרחש בניינטיז, אבל ממש לא מדובר ברעה חולה שעברה מן העולם: בשנת 2012 , רק לפני חמש שנים, פוטרה מתפקידה אחת מנערות השעשועון "The Price is Right".
ברנדי קוקראן תבעה את המפיקים של התוכנית בגין אפליה על רקע הריון, מכיוון שכאשר נודע להם שהיא בהריון הכריחו אותה להודיע על כך בשידור חי. בהמשך קיבלה קוקראן פחות ופחות עבודה, ובמקום העבודה צחקו על המשקל העולה שלה. היא הייתה בהריון עם תאומים, שנולדו שלושה חודשים לפני הזמן ואחד מהם מת בעת הלידה, לטענתה, בגלל הלחץ שבו הייתה שרויה. אחרי הלידה היא גילתה ששמה ותמונתה הוסרו מאתר התוכנית, ומאוחר יותר היא פוטרה.
אבל גם אם מפיקי התוכנית חשבו שבחורה עם בטן הריונית לא יכולה לסובב קובייה שעליה כתוב סכום כסף, או להיראות אטרקטיבית בעיני הצופים, בית המשפט קבע שעליהם לשלם לה 7.7 מיליון דולר בגין אפליה והפרת חוזה. נשים מודעות היום לזכויותיהן, ופסקי דין כמו אלה שזיכו את טיילו וקוקראן במיליונים על האפליה נגדן לא שכיחים כפי שהיו. המהפכה באופן שבו תעשיית הבידור תופסת נשים בהריון עדיין בעיצומה, אבל אם תחפשו את מקורותיה, תוכלו לחזור בזמן אי שם לשנת 1991 ולדמי מור.
בגיליון אוגוסט של "ואניטי פייר" בשנת 1991 הופיעה לראשונה סלבריטאית בהריון בחודש שביעי על שער מגזין: דמי מור בת ה־28, שהייתה בהריון עם בתה השנייה מברוס וויליס, סקאוט. הצלמת הייתה אנני לייבוביץ', והשער עשה היסטוריה. עד אז לא צולמו נשים הריוניות לשערים של מגזינים, ואם צולמו היה זה צילום פנים, ובטח לא עירום שחשף בטן ענקית. הכוונה של לייבוביץ' הייתה לצייר גוף נשי של כוכבת הוליוודית שלא מציית לקודים של הרזון ששלטו אז ועדיין שולטים בהוליווד.
"זה נכון שיש בתקשורת מעבר מהתפיסה של הגוף ההריוני כלא ראוי לצילום ולא אטרקטיבי, לאימוץ שלו כחלק ממה שאנחנו כן אמורים לראות - זוהר, עם בגדים וסגנונות שמתאימים לו, וזוכה לשערים", אומרת מעיין גולדמן, בעבר סטייליסטית והיום מסטרנטית בחוג למגדר באוניברסיטת תל אביב וכותבת באתר "אלכסון".
"לכאורה, זה שינוי תפיסתי נורא משמעותי, הרי הפיצול בין גוף נשי אימהי לגוף נשי מיני נחשב, בעיני חוקרות פמיניסטיות מסוימות, להיבט הכי מרכזי של תפיסת העולם הפטריארכלית. אז אפשר לומר: 'הנה, הפיצול הזה הסתיים וזה פורץ דרך'. וזה נכון, יש יותר שילוב של מיני ואימהי, אבל עדיין יש תפיסה מאוד מאוד שמרנית ומיושנת של שתי הקטגוריות - גם של ההריון, וגם של המיניות. זו עדיין גישה מנכסת מאוד. קודם ההריון היה 'אישי', ועכשיו הוא הצטרף לשיח הציבורי, כמו כל כך הרבה דברים, מהנקה עד בישול או טיפוח - המון דברים שהיו קשורים לספרה הפרטית ועכשיו הם במרכז השיח. ברגע שזה מנוכס בידי תעשיות האופנה והקולנוע וכו', אז יש לזה 'נכון' ו'לא נכון', יש ציפיות, איך זה אמור להיראות, עד כמה אמא היא MILF או Knocked up knock out או כל שאר הכינויים. נראה שנוצר דימוי חדש, שטוח למדי, לאופן שבו אנחנו צריכות להיראות ולהרות".
השער של מור, אם כך, בהחלט יצר תפיסה חדשה יש מאין, ואיתה גם מערכת ציפיות בנוגע לאיך הריון צריך להיראות, כשהוא מוצג על פי חוקיו האסתטיים של שער המגזין. הוא הפך איקוני מיד עם יציאתו, ומאז ועד היום, כוכבות הריוניות כמו כריסטינה אגילרה, בריטני ספירס, ג'סיקה סימפסון ועוד, ממשיכות להצטלם בעירום, לעתים קרובות ממש באותה תנוחה של מור. התמונה המפורסמת של מור, בקיצור, שינתה את הכל. היא התחילה טרנד של צילומי הריון סקסיים, ושינתה את התפיסה ההוליוודית לגבי הריון, דבר שהוסתר עד אז עמוק בארון. אבל האם השינוי בתפיסה ההריונית והשינוי בתפיסת גוף האישה כסקסי בעת ההריון השפיעו גם על הדרך שבה אנחנו מתלבשות בהריון?
תמר מרקוביץ', סטייליסטית ומעצבת אופנה, טוענת שזה הגיע מאוחר יותר, אבל הגיע. "רק בעשור וחצי האחרון מוכרים בגדי הריון ברשתות אופנה אמיתיות. טופשופ הייתה הרשת הראשונה שהכניסה ליין הריון, וזה הצביע על מהפכה של ממש, כי זה קרה באותה נשימה שקייט מוס מעצבת להם קולקציה, ובהיותה הרשת הכי פופולרית אצל צעירות בבריטניה. כשטופשופ הוציאה ליין של בגדי הריון, הם היו סקסיים כהרגלה וגם מאוד מאוד טרנדיים. טופשופ גם סימנה תפנית ביחס הנשים להריון שלהן ואת השינוי בתפיסה הסביבתית שלו, וגם יצרה אפשרויות עבור נשים לשמור על משהו ממי שהיו קודם, בתקופה שבה הכל משתנה בגוף שלהן".
ובקיצור, עברנו כברת דרך מרשימה מהשער של דמי מור עד ביונסה וליינים של בגדי הריון בטופשופ. אבל המציאות מורכבת מזה, ועל כך יעידו מאות אלפי הנשים שצעדו למחרת היבחרו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית ועל ראשן כובעי "פוסי" ורודים. אנחנו עוד רחוקים מתיקון.
גם אושרית נברה, מנהלת תוכן ושיווק, סייבר-פובליציסטית ופמיניסטית אקטיביסטית, לא חושבת שיש מה לחגוג בנושא. "סקירת ההריונות והלידות של סלבריטאיות מראה כיצד ההתפעלות היא תמיד מיולדות ש'חזרו לעצמן' כשבועיים לאחר הלידה. ליאל דניר חזרה לדגמן ביגוד תחתון חודש לאחר הלידה , בר רפאלי חזרה למסלול התצוגה חודשאחרי לידה ונשים כמו רוסלנה רודינה ורותם סלע הציגו גוף דקיק שבועיים אחרי שילדו. הן מציגות באופן הכי ברור את המודל הממשטר של יולדות: בהריון תהיי אמא אדמה, אלה יפהפייה, ותוך חודש תחזרי להיות סקסית ונחשקת. המסר אחד הוא: תחזרי לעצמך, ומהר. העיסוק בכמה זמן אישה צריכה כדי לחזור למידותיה קיים כאן לאורך שנים. אני זוכרת את זה עם גלית גוטמן, גל גדות, נינט, ובעצם, מי לא? היחס, התקשורתי ובכלל, לאישה בהריון, הוא כאל אלה. מרגע שילדת - את פרה שצריכה לחזור לעצמה, ומהר. אין כאן רגע של חסד, וזה אכזרי מאוד. אני לא רואה ביחס הזה איזושהי התקדמות בתפיסת הגוף של נשים הרות. היחס הממשטר אליהן נשמר לאורך הדורות, רק מקבל צורה אחרת".
אבל כשאנחנו רואים את ביונסה מנופפת בהריון שלה בטקס הגראמי, נראה שהעולם מוכן לקבל נשים גדולות והריוניות שהן גם סקסיות. "אין כאן ביטול של תחושת הבושה של האישה בגופה, אלא רק השהיה שלו למועד מאוחר יותר, שנייה לאחר שהאישה כבר לא בהריון. הדוגמה של ביונסה היא מצוינת - היום אישה נדרשת להיראות סקסית ולמכור סקס גם בזמן שהיא בהריון. ביונסה עלתה לבמה כאלה שופעת, חצי עירומה. היא אולי התגאתה בבטן שלה, אבל העולם היה עסוק בתחושת הערות המינית שהוא חש ממנה ובאופן שבו היא נראית, למרות ההריון. אילו ביונסה הייתה מעלה 35 קילו ופניה היו מתמלאים פצעונים, היחס אליה לא היה כמו זה שראינו. היא הייתה נלעגת או, לכל הפחות, מתבקשת לרזות מהר לאחר הלידה ולרסן קצת את התיאבון, אם לא קשה לה".
אז כן, נראה שלמרות כמה הישגים הדרך עדיין ארוכה, ולא בטוח בכלל שאי פעם נגיע אל המנוחה והנחלה. כותבת שורות אלה, שבילתה שלוש שנים בהריון במהלך השנים האחרונות, יודעת ממקור ראשון שמיד אחרי הלידה מתחיל המרוץ המטורף שסופו, כמה חודשים אחרי הלידה, חזרה לגזרה המקורית. זה מלכוד 22 שאנחנו הנשים מתרעמות עליו ולכודות בתוכו, וגם אם נטיף לאחרות שייקחו את הזמן ויאכלו בצורה בריאה, עדיין, באחורי הראש מחשב המחשבון הקולינרי קלוריות בהסתר. גם אם ההריון הוא עדיין תקופה מבלבלת מאוד עבור נשים ועבור החברה, מדובר בתקופת ביניים, שתוצאותיה הם המשתנה הקבוע באמת בחיינו.
לאחרונה, נשים רבות מייתרות את התקופה הזו, בגלל סיבות שונות, ובוחרות להביא ילד בדרכים אחרות: אימוץ, למשל. אחת החלוצות היא השחקנית אנג'לינה ג'ולי, בעיני רבים האישה היפה בעולם, שבעת ביקור בקמבודיה בשנת 2002 , כשהייתה רווקה ובת 27, אימצה תינוק קמבודי בן שנה והעניקה לו את השם מדוקס. כשנתיים לאחר מכן אימצה תינוקת אתיופית בשם זהארה, ורק אז הפכה לבת זוגו של בראד פיט, שמאוחר יותר אימץ אף הוא את הילדים.
אחריה מיהרו שרליז ת'רון וסנדרה בולוק לאמץ אף הן ילדים, וכמותן גם קריסטין דייוויס ("סקס והעיר הגדולה"), זוכת האוסקר ויולה דייוויס, טיי בורל ("משפחה מודרנית"), דניס ריצ'רדס, מדונה, שרון סטון, מג ראיין, קליסטה פלוקהארט ("אלי מקביל"), מרי לואיז פארקר ("הדשא של השכן") וקתרין הייגל ("האנטומיה של גריי"). עד העשורים האחרונים, אימוץ נחשב נחלתם של מי שלא הצליחו להביא לעולם ילדים ביולוגיים, והחד הוריות הייתה נחלתן של נשים מרובות חתולים ומעוטות בני זוג, רווקות זקנות שלא הצליחו למצוא בן זוג ולהקים איתו משפחה.
הדימוי הזה נחשב תמיד נלעג, או לפחות מהול ברחמים. ופתאום, מעמדה מתגוננת הפך האימוץ, ודרכו מושג החד הוריות, למשהו כמעט נחשק. כשהכוכבות הכי גדולות בהוליווד לא מחכות לגבר אלא בוחרות לעשות ילדים בעצמן ללא עזרה מאף אחד - יש בכך משהו מעצים. האימהות הופכת להיות הדבר עצמו, ולא חלק בלתי נפרד מזוגיות. ויש בכך משהו מתריס כמעט: "אנחנו לא זקוקות לגברים כדי להגשים את עצמנו ולהפוך לאימהות. אנחנו עושות את זה בעצמנו". האומנם?
גם אם הטרנד ההוליוודי מצטלם נהדר, לא בטוח שתרגומו לחיים האמיתיים, אלה שנעים במרחב שבין עבודה שוחקת והחלפת חיתולים, אכן כה נחשק. "נתוני התעסוקה בישראל מראים באופן מובהק שנשים מרוויחות פחות ומקודמות פחות במקומות עבודה שלהן, כפונקציה של היותן אימהות", מסבירה נברה. "גברים, לעומת זאת, מרוויחים יותר כשהם נעשים אבות. אני חושבת שהנתון הזה מראה באופן חד משמעי את היחס של עולם התעסוקה כלפי נשים, הריונות ואימהות. היחס הזה לנשים ולאימהות במקומות עבודה עומד בסתירה גמורה לצביון החברתי של מדינת ישראל מעודדת הילודה. תעשיית ההפריות החוץ גופיות במדינת ישראל היא אחת המשגשגות בעולם כולו. תפקיד האישה ביהדות הוא ללדת, ונדיר למצוא נשים נשואות בישראל שאינן מעוניינות להיות אימהות. אנחנו מדינה ולדנית שמקפחת את זכויות הנשים היולדות בה חדשות לבקרים".
אז הטרנד ההוליוודי רחוק שנות אור מהמציאות, בטח שאצלנו; לאידיאל החדש של האישה ההרה הסקסית נלווית ההוראה "רק תחזרי למשקל הרגיל שלך שנייה אחרי הלידה", וגם אם כבר לא מעזים לפטר נשים בהריון, אימהות עדיין סובלות מאפליה ומרוויחות פחות.
ובכל זאת, אם יש תחום אחד שבו באמת חל שינוי מדובר בגישה כלפי האימהות עצמה. אם פעם לאימהות היו פנים זהות - הקרבה, איבוד העצמי, התמסרות טוטלית והחרשת הבעיות הנלוות - היום נשמעים קולות אחרים. סלבריטאיות רבות, למשל, מספרות בכנות על דיכאון אחרי לידה. ברוק שילדס הייתה הראשונה שעשתה זאת בגלוי, ואפילו קים קרדשיאן סיפרה כמה סבלה בהריון ולא נהנתה ממנו.
הוליווד נפתחה לקולות האלה, וכיום יש מגוון סרטים, שנעים בין "הדייט שתקע אותי", שמציג אישה שהפכה לאמא בעקבות סטוץ וממש לא מוכנה ללידה, ל"אימהות רעות" - קומדיה המציגה "אימהות שוקעות", להבדיל מ"אימהות משקיעות". "אני רואה את הסרטים האלה כסוג של מכבסה", מצננת מעיין גולדמן את השמחה. "כלומר, נותנים לנו להרגיש שהתפרענו נורא ועשינו את מה שאסור ואפילו הודינו כמה קשה זה להיות הורים, כדי להחזיר אותנו לאותה העמדה בסוף. למשל, ברוב הסרטים שבהם מישהי מתכננת לעשות הפריה מלאכותית לבד, היא בסוף נכנסת להריון בדרך הטובה והישנה ומגבר שהיא מכירה. הפלה? על זה בכלל אין מה לדבר, שזה עצוב במיוחד, כי זו חוויה שכל כך הרבה נשים עוברות כך או אחרת. חוץ מזה, התינוקות בסרטים האלה הם תמיד מה שמוביל את הנשים והגברים לבגרות והשלמה עצמית, אפילו כשהם היו לגמרי לא רצויים".
בראש השנה האחרון העלתה נברה פוסט על "ארוחת השאריות שארגנתי בתשישותי לילדים שלי", ארוחת שאריות של אם עייפה ולא ארוחת חג מתוקתקת למופת של "אם משקיעה". במפתיע, הפוסט זכה למאות רבות של שיתופים ושל לייקים. "הרשתות החברתיות עוקפות את התקשורת הקלאסית שהציגה אימהות באופן חד ממדי, וחושפות נשים למודלים אחרים של אימהות", היא אומרת. "האימהות הלא מושלמת מקבלת חשיפה אדירה, ונוצרות סביבה קבוצות תמיכה והשתייכות רחבות. זה תהליך מקסים שפייסבוק אפשר לנו. יש לנו עוד דרך לעשות, והיא ארוכה. אבל אנחנו הולכות בה, וזה בהחלט משמח". עם זאת, נראה שעם בחירתו של טראמפ לנשיא הנשים עשו צעד קולקטיבי אחורה, ועוד על עקבים.
המלחמה לשוויון רחוקה מלהסתיים, אבל אנחנו נמצאים בתקופה שבה נשים יוצאות למלחמה הזו, וזה כבר טוב. גם אם הדרך עוד ארוכה, וגם אם הן לא נראות כמו ביונסה בהריון, וגם אם הן חצי שנה אחרי לידה ועדיין נראות בחודש שישי - הן כבר יכולות לצפות באימהות אחרות כמותן על המרקע, לקטר עם אימהות אחרות כמותן בפייסבוק, ולדעת שהן לא המשוגעות היחידות שלא מרגישות כאילו הן חיות בסרט של דיסני. החיים האמיתיים מורכבים וטעונים שיפור, וכך מרגישה גם ביונסה מתחת לאיפור. בזה אתם יכולים להיות בטוחים.
