בקיץ האחרון פרסמו מדורי הרכילות בישראל את דבר פרידתם של הטופ־מודל הישראלית ניבר מדר ומי שהיה בן זוגה בשנה החולפת, איש העסקים הניו יורקי, ריצ'י עקיבא. ריצ'י תואר על ידי כתבי הרכילות הישראלים כ"יהודי פורטוריקני, בן למשפחה עשירה ונחשבת, העובד כיחצן ובעל מועדונים בניו יורק, אשר מקורב ללא מעט אנשי מפתח בתעשייה ההוליוודית, ביניהם לאונרדו דיקפריו, ג'יי.זי, ריהאנה, קנדל ג'נר, פריס הילטון ואחרים".
נכון לכתיבת שורות אלו, עקיבא ומדר אומנם נותרו פרודים, אך מידת הסקרנות באשר למי הוא אותו עקיבא נותרה בעינה. לאור הבטחתו להתרחב עם עסקיו גם בתל אביב, נראה שזאת הזדמנות טובה להכיר מעט את איש העסקים המצליח והמיוחד הזה.
לפני שנתחיל, הקוראים ישמחו לדעת למה הרומן עם נידר מדר הסתיים.
"יש לי כלל בחיים שאני לא מנשק ומספר. החיים האישיים שלי מאוד פרטיים. אני כן אגיד שאני אוהב מאוד את ניבר ושזה לא השתנה מבחינתי. היא מדהימה ובחורה מקסימה, אבל זה פשוט לא עבד. טיימינג זה הכול בחיים".
כרגע יש לך מישהי?
"כרגע אני רווק, אבל ברור שאני רוצה להתחתן ולהביא ילדים".
סווייפים בטינדר?
"אני קצת אולד סקול לאפליקציות האלה. אני מעדיף לפגוש מישהי, לדבר איתה ולקחת סיכון. המזל שלי הוא שיש לי מועדונים ומסעדות שאלפי אנשים מבקרים בהם על בסיס קבוע, אז אין לי כל כך בעיה להכיר אנשים חדשים".
עקיבא אכן בר מזל כשזה מגיע להיכרויות עם אנשים חדשים. הוא הבעלים של שתי מסעדות ושל לא פחות מ־15 מועדונים מצליחים ועמוסי הייפ וסלבז, שהדוגמניות הכי מצליחות בעולם מפזזות בהם דרך קבע ואושיות היפ־הופ כמו סנופ דוג מגיעים אליהם להופעות אורח. המקומות שלו נושאים את השמות Up&Down; ו־1OAK (ראשי תיבות של One of a kind), הממוקמים בשלל לוקיישנים בעולם, מניו יורק דרך לאס וגאס, טוקיו ועד לדובאי.
"הייתי הראשון בניו יורק שחיבר יחד את כל העולמות האלה: אפטאון ודאון-טאון וברוקלין ויהודים, ילדי בית ספר עשירים וסקייטרים ואומנים, זמרי היפ־הופ ודוגמניות עילית. כשהייתי עושה מסיבה כולם היו באים", הוא אומר. "החללים שלי תמיד מלאים בכל כך הרבה סוגים של אנשים, וזה גם מה שאפיין אותם ממש מההתחלה. אם תבואי למועדון שלי תראי בעלי מניות ואנשי שוק ההון, את תראי דוגמניות, את תראי מלא סקייטרים ואומני גרפיטי וזמרי היפ־הופ, והמגוון הוא מה שהופך את החוויה לכל כך מיוחדת. זה גם סוד ההצלחה של העסקים שלי, אני חושב; היכולת לחבר יחד את כל הקבוצות, העולמות, הסצנות ותתי הסצנות במקום אחד".
לאחרונה התרחב גם לעולמות ה־Wellness עם בוטיק ספורטיבי ומעוצב הממוקם במנהטן ושמו BIA FORCE. הוא פתח אותו ביחד עם האומן והצייר הישראלי־ניו יורקי, רועי נחום, שגם עיצב לאחרונה את ביתו החדש של עקיבא. "זה בניין ברחוב 11 בניו יורק, שאני מתכנן להפוך את הקומה הראשונה שלו לחלל תצוגה", הוא אומר. "בנינו אותו מאפס במשך שלוש שנים וזה מקום מטורף. לפני כן התגוררתי במגדל טראמפ במשך שמונה שנים, אבל זה לא היה פשוט לגור שם כי טראמפ בעצמו התגורר בקומה למעלה. היו סוכנים חשאיים שהסתובבו בבניין והיו צריכים לבדוק את התיק שלך בכל פעם שנכנסת פנימה".
תמונות של עקיבא מחובק עם קניה ווסט ועם ריהאנה (אותה הוא מכנה "אחותי") הן בין המראות היותר שכיחים אצלו באינסטגרם, עם כמעט חצי מיליון עוקבים. אך האיש המצליח הזה ידע גם לא מעט צער ואבל בחייו. בשעה שאנחנו משוחחים בטלפון, הוא מתבשר שבנו של המיליארדר האמריקאי רון בורקל, נמצא מת בדירתו. "אני המום", הוא אומר לי בקול רועד. "אני חבר מאוד טוב של אבא שלו והכרתי גם את הבן. אף אחד עוד לא יודע מהי סיבת המוות אבל המשפחה הרוסה. כואב לי כי המון אנשים שאני מכיר מתו לאחרונה, וזה מטורף מה שקורה בעולם. איבדתי הרבה אנשים במהלך חיי, הראשונה הייתה אמא שלי שנפטרה כשהייתי בן שלוש, החבר הכי טוב שלי מת כשהייתי בן 18. כשגדלים בניו יורק, אין לך ברירה אלא לראות הרבה מוות כי יש המון דברים שקורים, ובשנות ה־90 גם היו הרבה סמים בעיר הזאת, שלקחו יותר מדי נשמות".
יש משהו שלמדת מכל המוות הזה?
"פעם אמרתי שאנשים נכנסים לחיי כמו רכבות שבאות והולכות וכמובן שאני לומד המון מכל דבר כזה שקורה. אנשים לא לומדים מהטוב, הם לומדים מהטרגדיות, הם לומדים מהכאב, ככה אנשים גדלים ומתפתחים והופכים למי שהם. אז אני הפכתי לגבר הרבה לפני שהייתי אמור להתבגר".
הוא נולד וגדל בדאון־טאון מנהטן, בשכונת טרייבקה, לאבא יהודי ואמא פורטוריקנית שהתגיירה. "ההורים שלי היו יהודים מעסקי האופנה. הם ייבאו בגדים מהונג קונג, מקוריאה ומסין והיה להם גם מפעל לבגדים", הוא מספר. אביו עבר לטרייבקה בשנות ה־70 כדי לבדל עצמו מהקהילה היהודית בברוקלין. "אבא שלי היה קצת היפי והוא רצה לעבור לשכונה של האומנים והצלמים. בימים ההם, טרייבקה לא הייתה השכונה עם הזוהר והגלאם שהיא היום. זה היה מקום מושבם של משפחות אומנים בעיקר ולרוב המשפחות שם לא היה כסף, אבל לאבא שלי היה קצת".
עקיבא, שהחל לרכב על סקייטבורד ולשמוע ראפ והיפ־הופ מגיל צעיר, התחבר עם ילדי האומנים של השכונה, בו בזמן שאביו רשם אותו לבית ספר פרטי ויוקרתי, שכל הבנים של הבמאים הכי מפורסמים למדו בו. "הילדים הכי עשירים בניו יורק למדו איתי בכיתה. אני מדבר איתך על הבן של רוברט דה נירו, למשל, שהפך לחבר מאוד טוב שלי, למרות שרוב הזמן העדפתי להסתובב עם האומנים ועם הילדים העירוניים שלא היה להם כסף. הרגשתי שאני אחד מהם, לא הייתי איזה בן עשירים מפונק. הייתי לוקח את הסקייטבורד שלי ומסתובב איתו ברחבי ניו יורק, מרסס גרפיטי וכותב שירי ראפ".
"כשאתה גדל בניו יורק ואתה מציץ מהחלון, אתה רואה אנשים נאבקים", הוא אומר. "אתה רואה אנשים הולכים לשם ולכאן, וזה סיר מטורף של זרם אנושי שלא מפסיק אף פעם. אז כילד אתה רק רוצה לצאת ולחוות ולעשות דברים. אתה רוצה להיות חלק מהטירוף הזה". ועקיבא אכן יצר ויזם כבר מגיל קטן. כשהיה בן 14 היה לו הרכב היפ־הופ שהוחתם בלייבל של פרינס בכבודו ובעצמו. בגיל 16 פתח ליין של טי שירטים אורבניים, יחד עם שלושה מחבריו הטובים. "היינו מעצבים הדפסים מגניבים לחולצות ומוכרים את הבגדים לכל מיני חנויות ולמותגים של אופנת רחוב בניו יורק. בשלב מסוים השתמשתי במפעל של אבא שלי כדי לייצר את הבגדים האלה ואפילו פרשתי מהלימודים בקולג' בגלל שהעסק שאב ממני יותר מדי שעות".
אחד השותפים שלו לעסק החולצות היה דיוויד סורנטי, צלם אופנה שאחיו, מריו סורנטי, נחשב לאחד מצלמי האופנה המדוברים ביותר בניו יורק של תחילת ואמצע שנות התשעים. "מריו היה מצלם את כולן", נזכר עקיבא. "כשהיינו בני 16-15 והיינו משחקים משחקי וידאו אצלו בחדר, פתאום קייט מוס הייתה נכנסת, או נעמי קמפבל. כל דוגמניות העל של אותם ימים שרצו בבית שלהם בגלל אח שלו והן עפו עלינו. היינו כמו האחים הקטנים שלהן. הן היו לובשות את הבגדים שלנו ומצטלמות עם החולצות שעיצבנו. נעמי קמפבל לבשה בסרט "Girl 6" טי שירט שעיצבנו עם הכיתוב Models suck, וקייט מוס לבשה את זה בתצוגה של 'קלווין קליין', כאלה דברים".
באחת מנסיעות העסקים שלו התבשר שחברו הטוב, דיוויד סורנטי, מת בעקבות שימוש בהרואין והשילוב שלו עם מחלת הדם שנשא. "כולנו היינו המומים ועד היום המוות של דיוויד הוא אחד האירועים שהכי השפיעו ושינו את החיים שלי", הוא אומר. החבורה החליטה להרים תערוכה לזכרו, שתראה לעולם את הצילומים, האומנות והבגדים שדיוויד יצר במהלך חייו הקצרים.
עקיבא חיפש לוקיישן לתערוכה, ומצא אותו במועדון ששמו Lab61. "בעלת המועדון סיפרה לי שהעסק שלה לא כל כך מצליח ושהיא נותנת לנו את המקום ליום שני ושנוכל לעשות בו מה שבא לנו, ומייד עפנו על זה. היא לא ידעה שבאותו זמן היינו קטינים. היינו בקושי בני 19 ושיקרנו שאנחנו בני 21 כדי שהיא תאשר לנו להרים את האירוע".
ריצ'י החליט להשתמש בקשרים שצבר בחייו הקצרים והזמין את כל מי שרק יכול היה לחשוב עליו. "נתנו לאח של דיוויד לחלק הזמנות ולהזמין את כל הדוגמניות שהסתובבו איתו. אני למדתי עם המוזיקאי מארק רונסון מכיתה ט' בבית הספר הפרטי, אז שאלתי אם הוא ירצה לתקלט. הזמנתי בעצם את כל מי שהכרתי - גם את העשירים וגם את האומנים והסקייטרים ואנשי ההיפ־הופ. אבל לא יכולתי לדמיין בחיים שכולם יחליטו להגיע", הוא אומר וניכר בקולו שהאירוע עדיין מרגש אותו. "פשוט כולם, מכל רחבי ניו יורק, הגיעו לתערוכה שלנו. הבן של רוברט דה נירו, קייט מוס, אנה וינטור, כולם היו שם! סקייטרים, קלאברים, אנשים חשובים מסצנת ההיפ־הופ, כולם הגיעו לאירוע הזה שנערך ביום שני, לא יום שמישהו יוצא בו מהבית בכלל. זה היה האירוע הכי גדול בניו יורק של אותם ימים. היה משהו באוויר וכולם רצו להיות שם.
"הבעלים של המקום הייתה בהלם. היא אמרה לי, 'איך לעזאזל הבאתם את כל האנשים המפורסמים האלה?!', ואמרתי לה, 'אנחנו לא כל כך יודעים, חבר שלנו מת ורצינו לעשות משהו ממש מיוחד לזכרו'. אז היא אמרה, 'אם תערכו שוב מסיבות אצלי במקום אחת לשבוע, אני אתן לכם 30 אחוז מהרווחים שלי'. היינו ילדים, כל גרוש שהרווחנו מהבגדים הושקע בחזרה בעוד עיצובים ובעוד בגדים, כך שמבחינתנו זאת הייתה הזדמנות אמיתית לעשות קצת כסף", הוא מודה. אלא שההתלהבות הייתה מהירה מדי, ושבוע אחרי כן איש כבר לא הגיע למסיבה. "היו קצת אנשים שבאו, בעיקר החברים הסקייטרים שלי שרצו לשתות בחינם", הוא אומר וצוחק.
עקיבא וחבריו חששו מכישלון נוסף וביקשו הארכת זמן של שבועיים כדי לחשוב על קונספט מספיק חזק עבור המסיבה הבאה. "זה מצחיק איך שהחיים עובדים", הוא אומר. "במהלך השבועיים שבהם תכננו את המסיבה החדשה שלנו, התחילה להסתובב איתנו עיתונאית שכתבה ל'ניו יורק מגזין'. היא פשוט עקבה אחרינו לכל מקום אליו הלכנו. היא הסתובבה איתי שלושה ימים ועם חבר שלי שלושה ימים ועם מארק רונסון שלושה ימים, ועם כל האנשים האלה, והמאמר שלה היה ענקי! היא נתנה לנו שבעה עמודים וגם שמה אותנו על השער".
ואז מה קרה?
"המאמר יצא ביום של המסיבה עצמה, וכל המדינה ראתה את זה! כל היום קיבלתי טלפונים מבמאי קולנוע ומבמאי קליפים של MTV, כולם הציעו לנו להשתתף בקליפים שלהם ובסרטים ובתוכניות שהם הפיקו והטלפון לא הפסיק לצלצל. באותו הלילה, כשערכנו את המסיבה, כל ניו יורק הגיעה. כל סלבריטאי ודוגמנית שאת יכולה לחשוב עליהם היו שם. ואז היה קטע ממש מצחיק כשפאף דדי הגיע. הוא לא אהב שורה אחת בכתבה, שבה כביכול אמרתי לחבר שלי 'פאק פאפי', והוא חשב שאני יורד עליו. אז הוא הגיע למסיבה עם 15 אנשים ענקיים, קרא לי החוצה ואמר, 'מי אמר פאק פאפי?', והוא מניח עליי את הזרועות שלו ומנסה להפחיד אותי, ואני אומר לו 'לא, זה היה בצחוק'. ואז פאפי נרגע ואומר לי, 'אוקיי אוקיי, הכול בסדר. איך הולך בפנים?', וכשאמרתי לו שמדהים הוא אמר, 'אני נכנס'.
"הוא נשאר כל הלילה, ובסוף אמר לי שהוא רוצה שאעזור לו עם מסיבת יום ההולדת ה־25 שלו. מאז הפכנו להיות חברים מאוד טובים והפקתי לו את כל המסיבות וימי ההולדת מאז. גם עם ג'יי.זי זה ככה. מרגע שהכירו בינינו הפכנו לחברים הכי טובים. עשיתי הכול למענו. הסתובבתי איתו בטור במשך חמש שנים, הפקתי לו כל מסיבת אפטר שאי פעם הייתה לו. במשך 15 שנה לא היה אירוע שלא הפקתי עבורו".
בגיל 22, הגיל שבו אנשים רק מתחילים לצאת למועדונים, עקיבא כבר התחיל להשתעמם מהם. המועדון שלו, OAK1, היה סיפור הצלחה והוא עצמו כבר היה דמות מוכרת ומבוקשת בחיי הלילה, אבל הוא הרגיש שהגיע הזמן לאתגר הבא שלו - לפתוח מסעדה. "ראיתי חלל שמאוד אהבתי, הלכתי לאבא שלי וביקשתי 30 אלף דולר. הלכתי לעוד מישהו ואמרתי לו, 'תן לי 50', 'תן לי 20', וככה הלכתי ואספתי משקיעים. אבא שלי אגב, סירב להלוות לי, אבל סבתא שלי דווקא נתנה לי ואמרה 'אל תספר לאבא שלך'", הוא אומר וצוחק.
למסעדה הוא קרא Butter, וביום ההשקה שלה אנשים בניו יורק חשבו שמדובר במועדון. "אנשים הכירו אותי מחיי הלילה אז הם הניחו שמדובר במועדון חדש שנפתח, ומה שקרה זה שבערב הפתיחה היה תור ענק שהשתרע לכל אורך הרחוב. הייתי המום. עברתי אדם אדם, חילקתי להם כרטיס ביקור של המסעדה וביקשתי מהם להזמין מקום".
ההבנה שאנשים עדיין מצפים ממנו לנהל את חיי הלילה שלהם עודדה אותו להפוך את המסעדה למועדון לילה לערב אחד בשבוע. "גם ככה ימי שני בלילה היו ימים די ריקים במסעדה, אז החלטנו להחזיר את הקונספט של המסיבות של ימי שני, אותן מסיבות שהייתי מפיק בגיל 19, ומה שקרה זה שהמסיבות של Butter הפכו למסיבות הכי מצליחות בימי שני בניו יורק אי פעם", הוא מצהיר. "במשך שמונה השנים שערכנו אותן הן היו ענקיות. ג'נט ג'קסון, מדונה, ג'יי.זי - כל סלבריטאי ענקי הגיע אליהן עד שמיצינו. המסעדה עדיין פועלת היום אבל במתכונת רגילה".
איזה חיים משוגעים. מה הלאה?
"בקרוב אפתח מסעדה איטלקית חדשה בשם Davide, על שמו של החבר שלי שמת, כשהאזור התחתון שלה הולך להיות לאונג'־בר למוזמנים בלבד, משהו סופר VIP ל־A ליסטים".
ובתל אביב לא בא לך לפתוח משהו?
"אני חולם לפתוח שלוחה של מועדון ה־1OAK שלי בתל אביב יום אחד. ברור לי שזה יקרה כי תל אביב מאוד חמה ועכשיו זה הזמן. כולם בניו יורק מדברים על תל אביב".
