מעטים השחקנים שהפכו לכוכבים כל כך גדולים, שלא לומר אייקוני תרבות על-זמניים, בהסתמך על קריירה קצרה מאוד. אחת כזו, וכנראה שגם הבולטת שבהם, היא שירלי טמפל. היא כונתה "ילדת הפלא" גם הרבה אחרי שהתבגרה, ועד ליום מותה בשיבה טובה הייתה מזוהה עם דמות הילדה המתולתלת והעליזה בעלת הגומות, שבגיל חמש כבר עשתה לעצמה שם כאחת הכוכבות הגדולות בארה"ב.
כתבות קודמות בסדרת "שדרת הכוכבים":
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
היא נולדה בלוס אנג'לס באפריל 1928, בת לבנקאי ולעקרת בית, אחות צעירה לשני אחים. כבר כשהייתה בת שלוש אימה גרטרוד זיהתה את הפוטנציאל הטמון בה ורשמה אותה ללימודי ריקוד, שם הבחין בה מלהק של אולפני Educational Pictures. אלו הפיקו סרטונים בכיכובם של ילדים קטנים, וטמפל לוהקה לסדרת סרטי Baby Burlesks, סאטירות ופרודיות על כוכבי השעה ואירועים אקטואליים שבהן כיכבו הפעוטות כשהם לבושים כמו מבוגרים אך עם חיתולים נראים לעין. היו שם גם לא מעט רמיזות מיניות, שלא ברור איך נראו אז כצורת בידור לגיטימית. טמפל כיכבה בשבעה סרטים לאורך שנת 1932, ולימים היו לה רגשות מעורבים לגביהם. מצד אחד כינתה אותם "ניצול ציני של תמימות ילדים", ומצד שני קראה להם "הדברים הטובים ביותר שאי פעם עשיתי".
כשהייתה בת חמש היא עברה לליגה של הגדולים, והוחתמה באולפני פוקס על חוזה שבמסגרתו הרוויחה 150 דולר מדי שבוע (קרוב ל-3,000 דולר במונחים של ימינו). לאימה היה ברור שחלק גדול מהקסם של בתה טמון בגילה הצעיר, ולכן סיפרה מראש שטמפל צעירה בשנה מכפי שהייתה באמת. היא שמרה את האמת בסוד, עד כדי כך שאפילו שירלי עצמה לא ידעה זאת - וגילתה רק ביום הולדתה ה-12 שהיא בעצם כבר בת 13. אימה גם הייתה זו שיצרה לבתה את תסרוקת התלתלים המפורסמת ומדי לילה קלעה את שיערה ב-56 סלילים, תוך כדי שהן עוברות על הטקסט שטמפל הייתה אמורה ללמוד לצילומים שלמחרת.
סרטה הראשון במסגרת החוזה, "קומו והריעו" (1934), לא זכה להצלחה כלכלית גדולה, אבל טמפל גנבה בו את ההצגה ובאולפני פוקס הבינו שיש להם אוצר ביד. באותה שנה בלבד היא השתתפה בעשרה סרטים וב-1935 הפכה לילדה הראשונה שזוכה באוסקר, כשקיבלה פסלון קטן על תרומתה לקולנוע בשנה החולפת. באותה שנה גם זכתה לכבוד ששחקנים רבים משתוקקים לו עד היום, והטביעה את כפות ידיה בחצר התיאטרון הסיני.
סרטיה היו לרוב מוזיקליים, ובהם היא שרה, רקדה ופתרה את הבעיות של הדמויות המבוגרות יותר בסרט. לרוב ליהקו לצידה גברים בעלי תדמית חסונה וקשוחה דוגמת ויקטור מקלגלן וגרי קופר, שהיוו ניגוד בולט לילדה הקטנה והמתוקה שלצידם. אחד הכוכבים הזכורים ששיחקו איתה היה רקדן הסטפס האפרו-אמריקני המצליח ביל רובינסון. סרטם הראשון יחד, "הקולונלית הקטנה" (1935), היה פורץ דרך: לראשונה רקד יחד זוג רקדנים בין-גזעי על המסך הגדול, מה שעורר לא מעט הדים. הסצנה אף נחתכה מהסרט במדינות מסוימות בארה"ב. למרות זאת, שיתוף הפעולה ביניהם הוכתר בהצלחה, והניב שלושה סרטים נוספים וגם ידידות קרובה בין השניים. טמפל סיפרה בביוגרפיה שלה שקראה לו דוד בילי, והוא בתגובה נהג לקרוא לה darlin’ – יקירתי: "הוא התייחס אלי כאל שווה, וזה היה מאוד חשוב לי. הוא לא דיבר אליי מגבוה, כאילו שאני ילדה קטנה, ואהבתי אנשים כאלה".
הסרטים המתקתקים והאופטימיים של טמפל היוו נחמה עבור האמריקנים שהתמודדו עם מציאות עגומה בתקופת השפל הגדול. נשיא ארה"ב דאז פרנקלין רוזוולט אף אמר: "זה נהדר שעבור 15 סנט בלבד, אמריקני יכול ללכת לסרט, לצפות בפניה המחייכות של תינוקת ולשכוח מצרותיו".
שירלי טמפל בשיר המזוהה עימה, "On the good ship lollipop"
אלינור, אשתו של רוזוולט, פיתחה קשר ידידותי חם עם שירלי הקטנה, וב-1935 הזמינה אותה ואת הוריה לוושינגטון לארוחת ערב על הגריל שהכינה אלינור בעצמה. לטמפל לא היו הרבה הזדמנויות להתנהג כילדה, ולכן כשזיהתה הזדמנות היא ניצלה אותה. שנים לאחר מכן סיפרה שירלי שבמהלך אותו ערב נתנה לצד השובב שבה לפרוץ החוצה: כשרוזוולט התכופפה מעל הגריל, טמפל בת השבע לא התאפקה וירתה בישבנה במקלעת שנהגה לסחוב בכיסה לכל מקום. אף אחד מהנוכחים לא הבין מה קרה ומה גרם לרוזוולט לקפוץ כך, חוץ מאימה של טמפל שחיכתה בסבלנות עד שחזרו לחדר המלון שלהם, שם הראתה לה את נחת זרועה.
ההורים של טמפל הבינו די מהר מה יש להם בבית – כלומר כוכבת ששווה הרבה יותר ממה שהאולפנים שילמו לה עד כה. לכן הם עשו את הצעד המתבקש: דרשו עבורה העלאה במשכורת, שהם אכן קיבלו. 150 הדולרים השבועיים הפכו לאלף דולר מדי שבוע, שבהמשך צמחו ל-2,500 דולר ועוד 15 אלף דולר בונוס עם תום צילומי כל סרט. וכאן הזמן לקפוץ לרגע כמה שנים קדימה: טמפל אומנם הפכה לילדה בעלת המשכורת הגבוהה ביותר בהוליווד, אבל מרוב רווחיה לא זכתה ליהנות. היא קיבלה מאביה דמי כיס שבועיים של 13 דולר, בעוד ששאר המשכורת שלה הייתה אמורה להיות מופקדת בקרן נאמנות. כשטמפל בת ה-22 הגיעה לגיל שבו כבר יכלה לפדות אותה, היא גילתה שמכל הכסף שעשתה, סכום של 3.2 מיליון דולר, היו בקופה 44 אלף דולר בלבד - אביה לא ניהל נכון את כספה והפסיד את רובו. "אחרים היו זועמים, משום מה אני דווקא לא חשתי אכזבה או כעס", סיפרה והסבירה: "לא האשמתי אותו. הוא לא הצליח להתמודד עם האחריות, והיה כמו צאן שמובל אל הטבח. אני חושבת שהיועצים שלו עשו עבודה גרועה".
האולפנים, שלפני הגעתה של טמפל אליהם היו על סף פשיטת רגל, ידעו שטמפל שווה כל סנט שנתנו לה. בשנים 1938-1935 היא הוכתרה בתור אחת הכוכבות הרווחיות ביותר בהוליווד, בניגוד לאחרות כמו קת'רין הפבורן וג'ואן קרופורד שקיבלו משכורות גבוהות על סרטים שלא החזירו את ההשקעה. יש לציין שלא כל סרטיה היו הצלחות מסחררות, פה ושם היו גם כמה אכזבות, אך לרוב היא שמרה על כוחה כאחת השחקניות הפופולריות של התקופה, ומספיק היה ללכת ברחוב כדי לקבל הוכחה לכך, כשבכל מקום התהלכו להן ילדות קטנות שהתגאו בתסרוקת תלתלים כמו שלה.
כיאה למעמדה ההוליוודי, היא גם קיבלה יחס הולם מעבר למשכורת: שומר ראש אישי ליווה אותה לכל מקום, ובתוך האולפנים נבנה לה בית חלומות קטן שכלל כל מה שילד יכול לחלום עליו: החל מחצר עם גינה, עץ ונדנדה ועד לסלון שבמרכזו התנוסס ציור שלה כפיה. בנוסף יצרו האולפנים מחלקה מיוחדת שכונתה "צוות פיתוח הרעיונות לשירלי טמפל", וכללה עשרה תסריטאים שתפקידם היה אך ורק לחשוב על רעיונות ופרויקטים עבור הטאלנט שלהם.
וכמובן, היו גם המרצ'נדייז המתבקשים. בתור כוכבת השעה, כזו שהייתה פופולרית בקרב ילדים ומבוגרים כאחד, מנהליה ידעו להוציא את המיטב מהפוטנציאל המסחרי שלה. עד מהרה התמלאו החנויות בשלל מוצרים שעליהם הופיעו שמה ותמונתה, החל מהבובות המתבקשות ועד לצלחות, כוסות, סבונים, בגדים ורהיטים. לצד המוצרים הרשמיים היו גם כאלו ששווקו ללא אישור, ובראשם עמד מוצר אחד תמוה במיוחד – סיגריות אשר נשאו את תמונתה על קופסתן. לא ננסה אפילו להבין מה אטרקטיבי בילדה קטנה שמביטה בך בזמן שליפת עוד סיגריה. בכל אופן, הוריה של טמפל אומנם לא התלהבו מכך שהחברות השונות עושות קופה על חשבונה של בתם מבלי שהיא תראה מכך אחוזים, אך היא סיפרה שהמשפחה החליטה שיהיה זה בזבוז זמן וכסף לתבוע אותן על כך.
המוצר הידוע ביותר שנושא את שמה, כזה שמוכר ונמכר גם כיום, הוא כמובן משקה "שירלי טמפל", קוקטייל לא אלכוהולי על טוהרת הג'ינג'ייר אייל והגרנדין. טמפל סיפרה לימים שלה ולמשפחתה לא היה שום קשר ליצירתו, אך השמועות מספרות כי הוא נוצר במיוחד עבורה במהלך ערב שבו התארחה במסעדה כלשהי עם הוריה. המבוגרים שתו אלכוהול וטמפל ביקשה לשתות משקה דומה גם היא, אך כמובן נענתה בשלילה. כדי לרצות אותה הכין לה צוות המטבח את הגרסה הראשונה של המשקה. היא סיפרה לא פעם שללל אינה נמנית עם חובבי הדרינק המפורסם: "המשקה המתקתק והמגעיל הזה? הוא כנראה נוצר בשנות ה-30 ולא היה לי שום קשר אליו. מציעים להגיש לי אותו בכל מקום שאליו אני מגיעה, אנשים חושבים שזה מצחיק. אני שונאת אותו, הוא מתוק מדי". אגב, עם משקה "שירלי טמפל" היא חיה אומנם בשלום, אבל בשנות ה-80 תבעה חברת משקאות שביקשה לקרוא למשקה סודה על שמה. כאן כבר הודיעה טמפל שיש גבול ותבעה את החברה: "כל מה שיש לידוענים הוא שמם", אמרה וזכתה בתביעה.
מובן שלא כולם הוקסמו מהצלחתה של הכוכבת הצעירה, או ליתר דיוק מהעובדה שילדה כל כך צעירה עובדת בפרך ללא הפסקה ואף מוחפצת מינית – בשנת 1939 הצייר סלבדור דאלי העמיד אותה במרכז אחת מיצירותיו, אשר זכתה לשם "שירלי טמפל, המפלצת הצעירה והקדושה ביותר של הקולנוע בזמנה". היצירה המדוברת הייתה ציור שמן שבו הציב דאלי את תמונת ראשה של טמפל על גוף אדום של לביאה בעלת שדיים וציפורניים ארוכים, כשעל ראשה מתעופף עטלף ולרגליה שרידי שלד של טרף שתפסה. מתחת לדמות מופיע הכיתוב: "שירלי, עתה גם בצבע".
טמפל עצמה דווקא טענה שלא חשה מנוצלת, לא על ידי האולפנים ("הייתי מוכנה לשלם להם בעצמי עבור הזכות לעבוד כפי שעבדתי", אמרה פעם) ולא על ידי הוריה: "הם לא דחפו אותי, אהבתי את מה שעשיתי. אני זוכרת אימהות מרושעות שצבטו את ילדיהם על מנת שיבכו, אבל ההורים שלי תמיד המטירו עליי גלים של אהבה", סיפרה.
גילה הצעיר של טמפל לא מנע ממנה לככב במדורי הרכילות ולעמוד במרכזן של שמועות – חלקן משעשעות, כמו זו שטענה שהתסרוקת המפורסמת שלה היא בכלל פאה, ואחרות הזויות, למשל זו שטענה שטמפל היא לא באמת ילדה קטנה אלא אישה נמוכת קומה בשנות ה-30 לחייה. תומכי השמועה הזו הציגו כהוכחה את העובדה שהיה נראה כי שיניה לא מתחלפות, מה שלא היה נכון: שיני החלב שלה נשרו אך היא השתמשה בשיניים תותבות במהלך צילומי סרטיה. טמפל אף סיפרה שהשמועה עשתה לה כנפיים עד כדי כך שמהוותיקן שלחו כומר על מנת שיחקור אותה. הפרסום שלה הכניס אותה גם לסיטואציות מסוכנות: ב-1939 אישה טענה שטמפל גנבה את נשמתה של בתה והאמינה שאם תהרוג אותה, הנשמה של הבת תשוחרר. היא תכננה לירות בטמפל במהלך הופעה והייתה קרובה לעשות זאת – היא כיוונה אליה אקדח, אך למרבה המזל המאבטחים הבחינו בה ועצרו אותה בזמן.
הקריירה של טמפל לא צלחה את חילופי העשור, ושני הסרטים שבהם כיכבה ב-1940 נחשבו לפלופים קופתיים, כולל הסרט "ציפור כחולה" שהיה אמור להיות התשובה שלה לג'ודי גרלנד ב"הקוסם מארץ עוץ" (תפקיד שהוצע לה ראשונה). עוד לפני כן, הוריה החליטו שהגיע הזמן לתת לה הזדמנות להיות ילדה ככל הילדים. הם שילמו לאולפני "פוקס" על מנת שישחררו אותה מהחוזה ושלחו אותה לבית ספר אמיתי, אבל טמפל לא הייתה ילדה ככל הילדים. היא הייתה כוכבת ענקית, וכשהחלה את לימודיה בכיתה ז' בבית ספר פרטי לבנות בלוס אנג'לס, גילתה שהבנות האחרות לא ממהרות להתחבר איתה. זה לקח כמה חודשים ארוכים, אבל בסופו של דבר הקסם של טמפל פעל גם על אותן ילדות חשדניות. היא נשארה בבית הספר עד שסיימה את לימודיה, וזכרה את התקופה הזו כאחת המאושרות בחייה.
למרות האכזבות מסרטיה האחרונים והפרידה מאולפני פוקס, הקריירה הקולנועית של טמפל עדיין לא הגיעה לקיצה. פסק הזמן שלקחה ארך פחות משנה, ואז היא עברה לאולפני MGM, וכבר בתחילת דרכה שם חוותה מקרה טראומטי כשהוזמנה לפגישה אישית עם המפיק ארתור פריד שבמהלכה חשף בפניה את איבר מינו. טמפל סיפרה על כך באוטוביוגרפיה שלה משנת 1988: "לא מלאו לי 12 שנים ולא התעניינתי עדיין במיניות גברית. המעשה הדרמטי והחושפני שלו בשילוב עם הסקרנות התמימה שלי גרמו לי לצחקק ללא שליטה. הוא כנראה ציפה שאגיב באימה או בגועל, אך לא שאמצא את העניין מצחיק. 'צאי מכאן!', הוא צעק והצביע על הדלת בעודו חשוף עדיין. 'קדימה, עופי מכאן'". עם או בלי קשר למקרה ההוא, היא נשארה עם האולפנים רק עבור סרט אחד כושל, שבעקבותיו בוטל החוזה ביניהם.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה גברים ראו בה אובייקט מיני חרף גילה הצעיר מאוד. כבר כשהייתה בת תשע, הסופר ומבקר הקולנוע גרהאם גרין כתב על "גופה המעוצב ומעורר ההשתאות" והוסיף: "מעריציה, גברים בגיל העמידה, נהנים מהגנדרנות השובבה שלה". טמפל סיפרה שלאורך שנותיה בהוליווד, היה זה דבר שבשגרה עבור בכירים בתעשייה לנסות לנצל אותה, תוך כדי שהם נוגעים בה ומאיימים עליה שיחסלו את הקריירה שלה. כשהייתה בת 17 נעל אותה המפיק דייויד או. סלזניק במשרדו וניסה לתקוף אותה, אך היא הצליחה לברוח: "הייתי רקדנית צעירה וזריזה, והוא איש גדול וכבד משקל. לא הייתה לי בעיה להתחמק מהתשוקה המסורבלת שלו", סיפרה באוטוביוגרפיה שלה. מפורסם נוסף שתקף אותה היה הקומיקאי ג'ורג' ג'סל: "הוא פתח את מכנסיו ואחז בי. בידו השנייה ניסה להרים את חולצתי... לא היה לי מה לעשות מלבד לדחוף את ברכי אל מפשעתו. כאב, גועל ושנאה עטפו את פניו, אבל לא ריחמתי עליו".
היא החלה את חייה המקצועיים בגיל רך בשנים, כך שכנראה היה זה רק הגיוני שגם חייה הרומנטיים יתחילו מוקדם יחסית. היא הייתה בת 17 בלבד כשהתחתנה ב-1945 עם ג'ון אגאר, קצין בחיל האוויר האמריקני שהפך כמה שנים לאחר מכן לשחקן בעצמו. הם אף כיכבו בשני סרטים משותפים, מהאחרונים שעשתה טמפל, והביאו לעולם בת אחת. נישואיהם היו אומללים בערך מהיום הראשון - אגאר התגלה כאלכוהוליסט אלים שבגד בה לעיתים תכופות, והשניים התגרשו ארבע שנים לאחר שנישאו. היא לא נשארה לבד זמן רב מדי ושנה לאחר מכן נישאה לצ'ארלס בלאק, איש צבא גם הוא. השניים הביאו לעולם שני ילדים משותפים, ונשארו נשואים עד מותו של בלאק ב-2005.
בשלב הזה טמפל כבר לא הייתה ילדה וגם לא ממש מופלאה, אלא אישה צעירה שעישנה בשרשרת, נשואה בשנית ואמא לילדים. מי שכבשה את לב ההמונים בילדותה הפכה לשחקנית שעניינה את הציבור הרבה פחות, כפי שחוו על בשרם לא מעט ילדים-כוכבים בהוליווד לאורך השנים. טמפל לא ניסתה להילחם ברוע הגזירה או במילים אחרות הבינה את הרמז, וב-1950, שנה אחרי שיצא סרטה האחרון ואחרי קרוב ל-40 סרטים שעשתה, הודיעה שקריירת המשחק שלה הגיעה לקיצה.
היא הופיעה לאחר מכן בטלוויזיה בפרויקטים קצרים ובהופעות אורח, אבל הקאמבק הגדול שלה הגיע ב-1967, כשעשתה הסבה מקצועית מפתיעה והפכה לפעילה במפלגה הרפובליקנית. היא התמודדה על מושב בקונגרס אך הפסידה – העובדה שהשירים ששרה בילדותה נוגנו בכל מקום שאליו הגיעה במסגרת הקמפיין שלה כנראה לא עזרה לציבור לקחת אותה ברצינות. למרות זאת היא נשארה עסוקה - עמדה בראש ארגונים ומשלחות שונות מטעם ארה"ב לאירועים ולכנסים בינלאומיים והייתה חברה בדירקטוריונים של חברות ענק כמו וולט דיסני, הפדרציה הלאומית לחיות בר וכמה מהבנקים הגדולים בארה"ב. ב-1974 היא מונתה לשגרירת המדינה בגאנה, וב-1989 כיהנה כשגרירה בצ'כוסלובקיה. ב-1972 גם עשתה צעד פומבי גדול ונדיר כשחשפה שחלתה בסרטן השד ועברה כריתת שד, והייתה אחת מהנשים הראשונות בעלות פרופיל ציבורי שדיברו על המחלה ותרמו להעלאת המודעות לגביה.
יש לציין שטמפל הפכה לסמל שהתעלה בהרבה מעל לסרטים שבהם כיכבה. אין לה ברזומה פרויקט שנחשב לחובת צפייה או אפילו כזה שזכור במיוחד, אבל כולם ידעו (ועדיין יודעים) מי זו שירלי טמפל. אף שפרשה מעסקי השעשועים שנים רבות קודם לכן, אנשים זיהו אותה ברחוב לאורך כל חייה. העובדה שהיא כבר אישה מבוגרת, כך סיפרה, לא מנעה מהם להתייחס אליה כאילו הייתה קרובת משפחה צעירה, והם הרשו לעצמם לחבק, לצבוט ולנשק אותה: "אפשר לראות את הניצוץ בעין שלהם ולדעת שמגיעה אחת רטובה". במקרים כאלו סיפרה שניסתה למנוע זאת על ידי כך שהושיטה להם יד מנומסת אך תקיפה. "גברים אומרים לי: 'אהבתי אותך מאז שהייתי בן שבע', ואני עונה להם: 'אז למה לא יצרת קשר?'. נשים לעומתם מבקשות ממני בהתלהבות לנחש מה יש להן, ואני כבר יודעת שכמעט תמיד התשובה היא בובת שירלי טמפל מקורית".
היא הלכה לעולמה ב-2014, בת 85 הייתה במותה. פעם אמרה: "אני בת מזל. אם מישהו היה שואל אותי בתור מי הייתי בוחרת לחזור בגלגול אחר, הייתי עונה שירלי טמפל. אני לא יכולה לחשוב על חיים מעניינים יותר שאפשר לבקש".