הכול התחיל, איך לא, במסיבה נוצצת של שבוע האופנה בניו יורק 2018. שתי אגדות היפ-הופ - ניקי מינאז' וקארדי בי - היו בשלב מוצלח מאוד בקריירה. באוויר ריחף משהו יותר חריף מבושם של פאקו רבן - הנעל של קארדי.
כמה שניות, מבט אחד, קריאת ה"ביץ', בואי לפה!!!" והתעופפות הנעל של קארדי לכיוונה של מינאז', היו לסצינה שעברה היישר לספרי ההיסטוריה של הביף. מצלמות נשלפו, כותרות הזדעקו, עולם ההיפ הופ היה המום מהאומץ של קארדי לבוא על ניקי מול כל העולם - וכולנו הבנו שמלחמת העולם השלישית לא תנוהל עם מקלות ואבנים, אלא עם צרחות ופוסטים פוגעניים ב-X/טוויטר.
10 צפייה בגלריה
אישה בורחת מבשורה. ניקי מינאז'
(Dimitrios Kambouris/Getty Images for The Met Museum/Vogue)
לזכותה של קארדי ייאמר שהיא לא התחילה שומדבר, היא רק רצתה לסיים אותו. היא התפרסמה בזכות הופעתה בריאליטי "אהבה והיפ הופ" בשל דמותה חסרת התקדים, הייחודית, החד פעמית והקורעת מצחוק. היא גם עבדה בעברה כחשפנית, וככל הנראה השתייכה בשלב מסוים לכנופיית הבלאדס - הבון טון של הגנגסטה ראפ בחוף המזרחי. רוצה לומר: קארדי מעולם לא היתה ביישנית ולא היססה להתעמת עם מי שמנסה אותה.
באופן פרדוקסלי, היינו אולי מצפים מהדמות "החדשה" בסצינה להיות זאת שעושה בלאגן ומבקשת צומי, אבל האמת היא הפוכה לחלוטין. מינאז', בניגוד לקארדי, היא בעלת היסטוריה ארוכה של קטנוניות והסתכסכות עם אחרים - במיוחד כלפי מוזיקאיות שעוקפות אותה במדד הפופלאריות ומשאירות לה אבק במצעדים.
ניקי מינאז' כקרקס נודד
בעיני רבים, ניקי הייתה, ובמידה מסוימת הינה עדיין, אבן דרך בראפ נשי. אפשר להגיד שהיא ראפרית שהפכה לז'אנר בפני עצמו. שילוב של ליריקה מקורית, דימויים חזקים, קליפים צבעוניים ופרסונה גרנדיוזית - הטיסו את הקריירה שלה קדימה. היא גם גרמה לתעשייה שלמה להבין שאישה יכולה למכור מיליוני אלבומים גם כשהיא לא מתאימה לתבנית הקוקטית הרגילה של "נחמדה" או "אלגנטית".
היא שחררה להיטים שנטחנו ושלטו במצעדים, מ־"Super Bass" ועד "Anaconda", והוכיחה שלנשים יש מקום בשורות הראשונות של ההיפ הופ גם ככותבות, ולא רק בתור קול רקע בפזמון או בתור זרוע ביצועית לשיר שגבר כתב. גולת הכותרת היא כמובן הגביע הקדוש של כל אמן - שיתופי פעולה עם ביונסה בשירים "Feeling Myself" ן- "Flawless". היו לה אינספור שיתופי פעולה שעל אף המלאכותיות של חלקם - בכל זאת סייעו לה לפרוץ את גבולות הז'אנר. במובן הזה, כל מי שבאה אחריה, כולל קארדי, הולכת על שביל שגם מינאז' עזרה לסלול.
למרות רשימת הישגים שקצת נשחקת במבחן הזמן, (בניגוד לאייקונים כמו לורין היל, ליל קים, קווין לאטיפה, או מיסי אליוט - שתרומתן לתרבות לא רק שלא דוהה, אלא רק זוהרת יותר ויותר עם השנים) - ניקי בכל זאת חצבה בהר את הדרך שלה בעולם גברי לחלוטין.
אבל נראה שניקי התחילה לשכוח את מה שהפך אותה לפנומן. ככל שההצלחה עלתה, כך גם הנרקיסיזם. במקום ליצור, היא התחילה להשגיח - מי אמר עליה מה, מי ניסה לעקוף אותה, מי "לא הראה כבוד". האנרגיה היצירתית הוחלפה באנרגיית קנאה. גם כשהיא עדיין יצרה מוזיקה טובה, נדמה שכל שיר חדש שלה נמדד מול הצל שלה עצמה. זה כבר לא היה פרובוקטיבי - זה היה פשוט עצוב.
היא מגיבה לכל ביקורת כאילו זו מתקפה אישית, נכנסת לביפים עם כל מי שנושם, ומשתמשת במדיה החברתית כזירת התגוששות. כל פוסט שלה מריח מהיעדר ביטחון; כל ראיון נשמע כמו שיעור באיך לא להתמודד עם יריבות.
היא תמיד התגאתה, ובצדק, בכך שהיא כותבת את השירים של עצמה, אבל כל זה ממש מתגמד לנוכח הבריונות: הטיית קהל, שימוש בצבא ה"בארבז", ולפעמים גם הפצת שמועות לא מבוססות. הראפרית שנלחמה על קול נשי, הפכה למראה של האלגוריתם הגברי הבזוי ביותר: אובססיה לכוח, לניצחונות, ולנראות בכל מחיר.
קארדי בי: כשאותנטיות מנצחת פוזה
ניקי לא רגילה להתמודד עם תחרות, ושיא ההצלחה שלה היה למעשה בזמן שהיתה ראפרית כמעט יחידה בעולם המוזיקה. אבל אז הגיעה קארדי. אישה שלא מתנצלת, לא מייפה, לא מגיעה עם הגב של ליל ווין ודרייק, אבל כן חדה, כנה ומצחיקה בטירוף.
הכוח של קארדי הוא לא רק בזה שהיא יודעת לזהות ביט מושלם ולהגיש שיר באופן שאף אחת אחרת לא מסוגלת, אלא בזה שהיא מבינה את הקהל - דור שמיצה דמויות שיש להן רק דבר אחד להציע ומכחיש ניתוחים פלסטיים, ומתחבר יותר למי שמוכן לצחוק על עצמו ולהראות פגיעות.
כבר באלבום הראשון שלה היא הציגה אישיות עגולה - לא רק שירים על ישבנים ואיברים שונים בגוף האדם, אלא גם על חרדה משברון לב, על הקושי לפרנס את כל המשפחה המורחבת, ועל הצלחה כבירה שלא הגיעה בקלות. יש הרבה ליכלוך, אדמה ורעב אמיתי מתחת לציפורניים של קארדי, שטיפסה את כל הדרך לפסגה מהתחתית של התחתית של הברונקס (וגם מבלי שהיתה צריכה לנשק שום ישבן של אמן לבן - וגם זה משהו להתגאות בו).
וכעת - שבע שנים אחרי אלבום הבכורה, במהלכן הוציאה שלאגרים כמו "WAP" ושיתופי פעולה מעולים עם גלורילה, די.ג'יי קאלד, ג'ניפר לופז ולאטו, היא הוציאה בחודש שעבר את האלבום השני שלה "?Am I the Drama" שהפך ללהיט מיידי.
עם ההצלחה המשוגעת, שהגיעה ישר אחרי משפט מתוקשר בו הואשמה בתקיפה וזוכתה (ואנחנו זכינו בשלל ממים מעולים) - ניקי התעוררה משנת החורף שלה והחלה להתעצבן. היא גם חצתה גבול שאין ממנו דרך חזרה: היא הכניסה את הילדים של קארדי לוויכוח - אולי הפרה הכי קדושה שגם הת'אג הכי קשוח היה מסרב לשחוט.
זו הייתה טקטיקה גברית ישנה מצד ניקי - לפגוע הכי נמוך כדי "להוכיח כוח". אבל זו לא עוצמה; זה ייאוש. העולם הבין שתהיה פה התדרדרות שלא בטוח שכולם יחזרו ממנה בשלום. אבל כשהתגובה של קארדי הגיעה, היא לא כללה נאום דרמטי, אלא הפכה השפלה לבדיחה - וניצחה בלי לנסות.
למעשה, ניקי עדיין מתנהלת כאילו עולם המוזיקה הוא טורניר משנת 2005: צריך לדרוך על כולם לשם הדריכה על כולם. אבל היפ הופ בשנת 2025 בואכה 2026 הוא לא שדה קרב, אלא במה חברתית.
וזה אולי האבסורד הכי גדול: ניקי מדברת כל הזמן על "מקום לנשים בהיפ הופ", אבל היא זו שמשחזרת בדיוק את הגבריות הרעילה שמסגרה נשים להשפלות בביקיני מלכתחילה. היא מודדת הצלחה באופן לא רלוונטי ולא מעניין. במקום להיות באד אס, היא כמו גבר מזדקן שמסרב להבין שהחוקים השתנו.
לקארדי יש גראמי, הסתחבקות עם ביונסה, ואפילו ג'יי זי הרשה לה לחשגז מחדש על הביט של "Imaginary Playerz" שהוא הוציא בשנת 1997. לעומתה, לניקי יש עשרות פוסטים שיורדים על השניים האחרונים (ועל רבע מהאנשים במוזיקה), בעיית מודעות עצמית והתמכרות לקוק (כך לפי שמועות עקשניות).
קארדי: לא מתחרה, פשוט קיימת
מה שבאמת מפריד ביניהן זה לא כישרון - זה הלך רוח. גם קארדי יודעת לרדת נמוך, וגם מתגאה ביכולת שלה לדבר מסריח. השיר ששורף לביה את החיים באלבום החדש מוכיח זאת מכל וכל, ואיכשהו מצליח להיות גם אלים, גם להיט פסיכי, וגם קורע מצחוק בו"ז.
היא הזכירה לניקי שמבין שתיהן - ניקי היא זאת שנשואה לעבריין מין מורשע, וזאת שאחיה הואשם באונס של קטינה. אלו נושאים קשים - אבל קארדי הצליחה להכניס אותם לדיון בקונטקסט משעשע. קארדי יודעת שהדרך היחידה לנצח ביריונות היא לגרום לכל הקהל לצחוק על הביריון. הומור תמיד ינצח חשיבות עצמית.
בימים שקדמו להוצאת האלבום, לא ניתן היה לחמוק ממנה בשום רשת חברתית ובשום אתר חדשות שמכבד את עצמו (על השיווק הגאוני של האלבום כשהיא מוכרת אותו ברחוב - עוד ידובר בספרי ההיסטוריה). הכישרון הקומי הטבעי שלה מנטרל ביקורת ומחבר קהלים. כשהיא מדברת, זה לא מרגיש כמו עוד מוזיקאית שמטיפה מוסר, אלא כמו חברה שלך שמדברת בלי פילטרים - אבל עם קצב של ראפרית על. גם כשהיא לא יושבת בול על הביט, היא עדיין יושבת בול על הביט. אין שנייה לה.
אגב טענה לכתר - בעוד שניקי השתמשה באסתטיקה של מלכת דראג כדי לקבל תשומת לב - קארדי הקדישה לאמנות הדראג את המחווה האולטימטיבית כשבחרה לקרוא לאלבום שלה "?Am I the Drama" - קריצה ברורה וחד משמעית לאחד הקטעים האייקונים מ"המירוץ לדראג של רופול". מי שמכירה - מכירה. זו לא תחפושת או תחבולה מסחרית לתרבות שנחשבת "מגניבה", זאת האישה.
היא אמנית שיודעת לדבר בשפה של הרשת - ממים, פאנצ'ים, רגעים בלתי נשכחים. היא לא מפחדת להיראות מגוחכת לפעמים. אז מה אם היא לא כותבת את כל השירים שלה לבד.
הביף שלא ייזכר
סליחה מראש על ההשוואה אבל אין מנוס; הריב הזה, בניגוד לזה של דרייק וקנדריק לאמאר, לא ישנה דבר. הוא לא ייזכר כקרב מילולי מבריק, אלא כתזכורת כואבת לכך שאפילו אמניות ענק יכולות להיתקע בזמן. הסכסוך בין ניקי לקארדי לא תרם דבר לתרבות. הוא לא יצר רגעים מוזיקליים בלתי נשכחים, לא עורר שיח עמוק על נשיות בהיפ הופ, ולא קידם את הז'אנר לשום מקום. הוא בהחלט סיפק רגעי דרמה מדהימים ב-X - אבל שם זה נעצר.
ההשוואה לביף בין דרייק לקנדריק - שעסק בשאלות על יצירתיות, אותנטיות, זהות, קריאייטיב, וניסח מחדש את גבולות הז'אנר - רק מדגישה את זה יותר. קנדריק ודרייק ניהלו דו-קרב אמנותי, שהביא את שניהם לשיא חדש (חחחח אוקי, שהביא רק את קנדריק לשיא חדש) - עם ההופעה הבלתי נשכחת בסופרבול שבאמת תיזכר שנים קדימה בתור רגע מכונן בתרבות בכלל ותרבות שחורה בפרט.
קנדריק ודרייק נלחמו על היצירה עצמה, מי יספר את הסיפור הגדול של הדור. ניקי נלחמת על שליטה בתודעה ב-X בזמן שטיקטוק מתפוצץ מסרטונים של מעריצים לשירים של קארדי.
היפ הופ תמיד היה זירה גברית: שרירים, אגו, כוח. ההתעקשות של ניקי למשוך ביף שבו היא רבה עם עצמה, מוכיח שגם נשים עלולות לשכפל את דפוסי הגבריות הכי רעילים: לנצח בכל מחיר, להשפיל יריבה, לשלוט בנראטיב.
היום, כמעט עשור אחרי שפרצה, קארדי בי היא לא רק כוכבת פופ. היא מותג, אייקון תרבותי, ואחת הדמויות היחידות בתעשייה שמצליחות לגשר בין קהלים - מהמעריצים של טרוויס סקוט ועד סבתות שראו אותה בגראמיז. שיתוף הפעולה עם מייגן די סטליון שעסק, ובכן, באיבר מין נשי לח תמידית, הפך להמנון הבלתי רשמי של זכייתו של ג'ו ביידן בנשיאות בשנת 2020. יש לה אינסטינקטים של פוליטיקאית, טיימינג של קומיקאית ואומץ של אמנית אמיתית.
ניקי היא שועלת קרבות וותיקה. במקום לשבור את התבנית, היא משחזרת אותה. במקום להראות איך נראית עוצמה נשית אמיתית, היא הופכת לעוד גרסה של "מי פה הכי קשוחה בשכונה". היא עדיין עסוקה בלהתחשבן עם העולם. היא משחררת מוזיקה, כן, אבל נדמה שהאנרגיה שלה מופנית בעיקר ללהוכיח שהיא "המלכה". ייתכן שזה זה הסימן הכי ברור לכך שהיא כבר לא.
האלבום החדש של קארדי הוא האובססיה החדשה של האינטרנט, ולא נראה שהטירוף יירגע בקרוב. האמת? לגמרי בצדק ומגיע לה. וכך, קארדי בי מנצחת פה ניצחון מזהיר לא בגלל שהיא טובה יותר טכנית - אלא כי היא יודעת מה זה להיות אמיתית בעידן הפייק. זה לא מהלך מחושב - היא פשוט לא יודעת להיות אחרת.
ניקי, שבנתה קריירה על דמות גדולה מהחיים, נשארה כלואה בתוכה. היא רצתה להיות מיתוס - אבל שכחה להיות בן אדם. קארדי, לעומתה, לא מפחדת להיות אנושית. ובז'אנר שנולד מהרחוב - זה הדבר הכי חשוב. אולי זה ההבדל הכי גדול ביניהן: ניקי נלחמת על תואר שאף אחד כבר לא מעניק. בעוד קארדי נהנית מהמשחק, ניקי שכחה שהוא אמור להיות כיף.
