יש משהו כמעט מטריד באופן שבו הוליווד הצליחה להפוך גם את גיל 60 למותג אסתטי. ישנה נקודה מסוימת בעידן הדיגיטלי שבה העין כבר לא יודעת אם היא צופה במציאות, בהדמיה, בתוצר מחקרי מעבדה, או באישה מבוגרת שנראית כמו מהדורה מחודשת של עצמה מגיל 28.
האליטה של האליטה הפנימה את הנקודה הזאת מזמן - והפכה אותה לסטנדרט.
אליזבת הארלי (60), מצטלמת על החוף בביקיני מושלם עם טיפים לתאורה המושלמת. דמי מור (63) עולה על ביקיני באופן תדיר ומשאירה אבק לבנותיה (סורי, רומר). ברוק שילדס (60) חוזרת לבגדי ים כאילו השנים היו המלצה בלבד. קת'י גריפין (65) מנצלת את הפיד שלה כדי להראות שאפשר "להתבגר" בחן אחרי מתיחת פנים שלישית וגוף מפואר בהחלט. וקריס ג'נר? היא חגגה 70 עם פנים שמבשרות עתיד שבו לוח השנה אינו המלצה - הוא פיקציה.
זה מרהיב. זה מעורר הערצה. זה גם החומר שמייצר דיסוננס תרבותי עמוק: האם זו העצמה נשית, או גרסה חדשה של מחויבות אסתטית בלתי נגמרת? האם גיל 60 הופך להיות שדה קרב של אידיאולוגיה, טכנולוגיה ופמיניזם? האם באמת ניאלץ לנוח (כמו שאמרה פעם חכמה סינית) רק בקבר?
הצטברות מסה של תמונות בביקיני בגיל השלישי, מעבירה את המסר שהגיל הוא אולי רק מספר, אך נדרשים מספרים גבוהים יותר בחשבון הבנק כדי לעמוד בדרישות חזותיות שפעם היו שמורות למעטות בלבד.
הרגע שבו אישה בת 60 נראית כמו פרק אבוד של "משמר המפרץ", הוא איננו אנקדוטה. מדובר בתוצר של תעשייה אסתטית שלמה, שעברה בשני העשורים האחרונים מהפך טכנולוגי יסודי, שהפך את הבלתי אפשרי לשגרה שניתן לייצר במרפאת קניון.
טיפולים שבעבר היו נחלתן של כוכבות עשירות עם גישה אישית לרופאי העל של בוורלי הילס, הפכו לרכיבים בסיסיים בשגרת תחזוקה שמוצעת כעת לציבור הרחב. לא מדובר באקט יוצא דופן אלא בחוליה האחרונה בשרשרת פעולות שהפכו כה נפוצות עד שקשה לדמיין את העידן שלפניהן.
כשהטכנולוגיה משתפרת - המחיר יורד, וכשהמחיר יורד - הנורמה עולה. מה שבעבר נחשב לפריבילגיה של העשירון העליון, הופך בהדרגה למשהו שכל אחת (או אחד) אמורים לפחות לשקול.
אמבטיות הקרח, השפרצות השיזוף, הלייזר הרך, האולטרסאונד הרפואי, החומצות המתקדמות והזרקות המילויים, הפכו כה זמינים עד שגם מי שבכלל לא רצתה מעולם לגעת בהם - מוצאת את עצמה מול שדה כוח חדש שבו הימנעות אינה עמדה ניטרלית אלא בחירה הדורשת נימוק.
במקביל לכל זה מתרחשת תופעה היסטורית אחרת שנדמה כאילו הייתה אמורה להאיר את המציאות הזו באור משחרר יותר. נשים מעל גיל 40 זוכות סוף סוף להכרה מקצועית ותרבותית שלא הייתה כמותה בהיסטוריה של הוליווד.
מישל יאו זכתה באוסקר בגיל שישים, וג'יימי לי קרטיס בגיל 61. ניקול קידמן, ויולה דייוויס, קייט בלאנשט, ג'ניפר קולידג' ועוד רבות אחרות - עסוקות יותר מאי פעם. כולן מופיעות בשלל פרוייקטים בתפקידים מורכבים הדורשים עומק ושנים, והן מבצעות אותם בשיא כוחן. נדמה שהוליווד מבינה סוף סוף שהפנים המעניינות ביותר אינן בהכרח של בנות 20. פתאום נשים בוגרות הן לא "אופציה מפתיעה" ועלה תאנה ליהוקי, אלא חלק לגיטימי ממרכז הבמה.
אלא שההישג הזה מגיע בחבילה מוזרה. הדימוי החדש של "אישה מצליחה בגיל 50 או 60" הוא לעתים קרובות דימוי המצופה להיות צרוב על גוף שמסרב לשאת את סימני הגיל. אם פעם הדרישה להיראות טוב הסתיימה איפשהו באמצע החיים, היום היא נפרשת על פני חיים שלמים.
הניצחון, לכאורה, הוא שהמדד החברתי ל"מה זה יפה" הורחב. העניין הוא שזה נעשה על חשבון כל מה שהגיל אמור להביא איתו באופן טבעי - בראש ובראשונה פיתוח אדישות לדברים כובלים, כמו חזיות, עקבים, חוטיני ושלל מעכבי כיף. קשה שלא לתהות אם זו באמת העצמה או פשוט תקן אסתטי חדש שבמקרה החליף את הישן.
האם זה מה שהתכוונו אליו כאשר דיברנו על עולם שבו נשים יכולות הכול? מצד אחד זה באמת מדהים לראות נשים מבוגרות מחזיקות כוח תעשייתי ותרבותי וגם נראות פגז בבגד ים. מצד שני, הדרישה שהן ייראו כמו גרסאות משודרגות של עצמן מהעבר, מחלישה את אותו כוח עצמו.
אישה בגיל 60 שנראית כמו עצמה בגיל 30 אינה רק הישג טכנולוגי, אלא גם עדות למערכת שמתקשה לאפשר לנשים פשוט להתקיים מחוץ לטריטוריית המבט. המודל איננו נעלם, הוא פשוט משנה צורה.
הרעיון שהפמיניזם אמור להגן על כל בחירה נשית, כולל בחירה אסתטית, נשמע נכון תאורטית. אבל גם לבחירה יש הקשר. הבחירה להיכנס למשטר טיפולי אינטנסיבי במטרה להקפיא את הגיל אינה מתקיימת בחלל ריק אלא בתוך מערכת שיווקית, תרבותית, צרכנית ורפואית המעצבת את הדימוי של מה שנחשב מוגמר ונכון.
הבחירה להימנע מהתערבות חיצונית במראה החיצוני הופכת למהלך שנדרש להסביר, כמעט כמו סטייה. ובזמן שרבים יטענו שהבחירה עדיין חופשית, המרחב שבו הבחירה נלקחת נעשה צפוף יותר ויותר.
כאן נכנסת המורשת הלא לגמרי סגורה על עצמה של תנועת מי טו. רק לפני שנים ספורות נדמה היה שהשיח סביב נשים בתעשיית הבידור עומד להשתנות מהיסוד. נשים ניהלו את הסיפור, הכריחו את מערכת הכוח להביט בעצמה מחדש, פתחו תפקידים חדשים, יצרו דרמות, הובילו הפקות. מרגו רובי הפכה לדוגמה מובהקת של שחקנית שאינה ממתינה לתפקיד אלא מייצרת אותו. הייתה תחושה שהולכים אל עידן שבו המבט יפסיק להיות חד צדדי, ושנשים יוכלו להכתיב את תנאי המשחק.
כמו תמיד, המציאות מגיבה למהלכים גדולים גם בתנועות נסתרות. במקום שבו היה אמור להעמיק השיח על יחסי כוח, החלה לחלחל בחזרה שיחה אינסופית על נראות. על כמה היא יפה בגיל 60, כיצד היא שמרה על עצמה, על מה הסוד שלה, על מה היא עשתה או לא עשתה.
המאבק שהתחיל על הזכות לומר 'לא', הפך באופן כמעט בלתי מורגש למאבק על הזכות לומר 'כן' - אבל גם מי שתרצה להגיד 'כן', לא תוכל לשלם סכומים כאלה כשפערי השכר ושאר ההבדלים התרבותיים עוד עומדים שרירים וקיימים. האם להיות נטולת בוטוקס וגוף ביקיני לוהט בפנסיה פירושו להיראות ענייה? לא מתקדמת? איכרה פשוטה שלא השיגה דבר?
השאלה המטרידה יותר מכל, היא מה קורה לרגע שבו אנחנו רואות אישה בת 60 או 70 בביקיני ומרגישות התפעלות כנה. קשה להתעלם מכך שמערכת שלמה של דימויים, מגמות, דוגמאות וכוחות שוק משכנעים אותה (ואותנו!) בלי הפסקה מה אמורה להיות בחירה מוצלחת. המודל השתנה, אבל המכניזם שפועל מאחוריו - לא.
ההישג האסתטי של מישהי אחת הופך לציפייה כללית, ההצלחה לפרויקט, הפרויקט לנורמה. גם מי שאין לה כוונה להידמות אליו, תרגיש את הלחץ המובלע שלו. זוהי השרשה כה עמוקה ומובהקת של המבט הגברי, שעם כל הכבוד למאסר של הארווי ווינשטיין ולדור זי על שלל הריאקציות ה-woke שלו - עוד ייקח דורות להכחיד.
ברמה הפרקטית - התרבות פשוט עברה לדרגת קושי הבאה. לצד השיח על הפמיניזם שהתקדם, למדנו לדבר את אותן המילים כשהן עטופות בנראות יותר מעודנת. הכל כדי לא לרדת על אישה אחת, לא לשפוט את הצורך להיות כוסית בכל גיל, אבל כן לשפוט את עצמנו שאין סיכוי שאנחנו ניראה כך.
אולי הכוח של הרגע הזה טמון דווקא בעובדה שאפשר לראות בו יופי אמיתי וגם לחץ בלתי נסבל, מודל לחיקוי וגם תמרור אזהרה. בזירה החדשה וחסרת התקדים הזאת, יש הישגים גדולים שמתערבבים עם המחירים החברתיים שאנחנו עדיין לומדות לזהות. המאבק על "הבחירה החופשית" להיראות כמו מה שבא לך - מעולם לא היה עמוס כל כך בגרסאות של מהי בחירה "נכונה".
מה שבטוח הוא שהשאלות האלה ימשיכו להעסיק אותנו הרבה אחרי שהפיד יתמלא בעוד אישה בת 60 בביקיני שגורמת לנו להשתאות. ולרגע אחד, לפני שהלייק מגיע, כדאי אולי להישאר עם המחשבה הפשוטה הזו: לפעמים החופש נראה כמו ניצחון, ולפעמים הוא רק עוד מבחן שאף אחד לא ביקש מאיתנו לעבור.
