כריסטינה אגילרה חוגגת היום (חמישי) 45 שנות קיום על הפלנטה, וזו הזדמנות טובה להיזכר בכמה מהרגעים הכי גדולים בקריירה הארוכה שלה.
היא פרצה לתודעה בסוף שנות התשעים, כשהיא מגלמת סיפור שונה מזה שעולם הפופ דאז רצה לספר לעצמו. היא הופיעה ברגע שבו התעשייה חיפשה דימויים פשוטים, ניתנים לשכפול, קלים לעיכול - אבל אגילרה סיפקה במקומם קול מורכב, תובעני, כזה שמסרב להתיישר וחוגג מיניות נשית באופן מופגן ובלתי מתנצל.
בזמן שכוכבות אחרות הפכו לסמלים, אגילרה הפכה לבעיה: בולטת מדי, רועשת מדי, סקסית מדי, מודעת לעצמה מדי, עונה לגברים שמתייחסים אליה בזלזול מדי.
במהלך הקריירה שלה היא לא רק התחרתה על מקומות במצעדים, אלא על עצם ההגדרה של מהי זמרת פופ בעידן שעדיין קידש את השבלונות המוכרות ונחרד מכל מה שסטה מהנורמה. הנה כמה מהסטיות שהכי אהבנו. מזל טוב!
השילוש הקדוש: ג'יני, בקבוק וגראמי ראשון
כשאגילרה שחררה את סינגל הבכורה שלה "Genie in a Bottle" ביוני 1999, המצעדים כבר נשלטו ביד רמה על ידי בריטני ספירס. המפץ הגדול עם "…Baby One More Time" שהתרחש כשנה קודם לכן, הפך את בריטני בתוך חודשים ספורים לפנים החדשות של הפופ האמריקני ולאייקון עולמי - במהירות שיא.
אגילרה הצליחה לעשות את הבלתי ייאמן ולסמן טריטוריה משל עצמה - למרות שמעריצי הפופ (וגברים שמנהלים את תעשיית הבידור) אצו רצו לייצר נרטיב של יריבות בין הכוכבות. לכאורה, לא היה מקום לעוד כוכבת בלונדינית בת 18. אבל כריסטינה לא נכנסה מהדלת, אלא מהחלון.
"Genie in a Bottle" לא היה שיר תמים בתחפושת עם הפקה לכל המשפחה בסגנון מקס מרטין. הוא היה סקסי, מודע לעצמו, עם ביט מעט יותר אגרסיבי ומורכב ממה שהפופ של התקופה הרשה לעצמו.
בזמן שבריטני שיחקה על דימוי של ילדה טובה עם קריצה, כריסטינה נכנסה עם אקדחים שלופים ויצרים לוהטים, הכי רחוק מ"בדידותי הורגת אותי". כריסטינה שרה על תשוקה, אבל דרשה שליטה. בנוסף למילים, גם הקול שלה שידר את זה: הוא היה עוצמתי, חזק, גמיש, מלא ניואנסים, כזה שאי אפשר לבלבל עם אף אחת אחרת.
למרות ההבדלים הברורים ביניהן, גם בריטני וגם כריסטינה אחראיות יחד להישג המדהים של דחיקת להקות הבנים לתחתית מצעדי הפזמונים. תחילת המילניום בישר את הקץ של להקות מלוקקות ואת זריחתה של כוכבת הפופ כשם קוד (למעט דסטני'ז צ'יילד שהמשיכו לפרוח - היוצאות מהכלל שלא מעידות על הכלל).
"שד בבקבוק" טיפס למקום הראשון בארה"ב ובעשרות מדינות נוספות, והפך את אגילרה לאיום אמיתי על ההגמוניה של ספירס ושל מה שנחשב "אמריקנה" בפרט. היה לה שם אקזוטי, קול של אישה בוגרת, וגישה שמעמידה בסכנה את הייהרג ובל יעבור של פופ "נקי" - קרי קיום יחסי מין לפני החתונה.
האלבום הראשון שנשא את שמה המשיך את ההצלחה, ובטקס הגראמי היא כבר קטפה את הפרס בקטגוריית Best New Artist - עוד הישג שחתם רשמית את המעבר שלה מכוכבת דיסני לשחקנית מרכזית בתעשייה. זו הייתה יריית הפתיחה לקריירה מפוארת שממש לא תסתפק בלהיט אחד.
בנים בנים שק של נחשים: אמינם ופרד דרסט מציקים
שנות תחילת המילניום לא היו רק תקופה בה בנים הרשו לעצמם להשתמש בג'ל חוחובה, אלא גם תקופה שבה הגברים שפעלו בז'אנרים "אלטרנטיביים" (כמו היפ הופ או רוק למשל) הרשו לעצמם לדבר על כוכבות פופ כאילו הן רכוש ציבורי. אגילרה מצאה את עצמה שוב ושוב נגררת לדיונים שלא היא התחילה.
אמינם היה הבולט מכולם. בשירים, בראיונות ובפריסטיילים הוא זרק את שמה בלי הפסקה כפרובוקציה. לפעמים זה היה לעג כללי, לפעמים עקיצה מינית, ולפעמים סתם התקרצצות של מכור לפורנו עם יותר מדי אגרסיות על אמא שלו שהוא מוציא על אחרות. זכורה כמובן השורה מהשיר The Real Slim Shady, שבה חרז בביריונות דוחה על סיטואציה מדומיינת שבה כריסטינה יושבת ליד קרסון דיילי ופרד דרסט, והם מתווכחים למי מהם היא עשתה מין אוראלי קודם.
אגילרה עצמה טענה בשלב מסוים שאמינם כעס עליה אחרי שדיברה בראיון על גברים שעושים קריירה מטקסטים אלימים והוא החליט להיעלב מזה אישית.
פרד דרסט הצטרף לחגיגה גם הוא. סולן Limp Bizkit, סמל של מאצ'ואיזם רועש ומגדלור רד נקס מפואר באותה תקופה, התגאה ברמיזות על קשר מיני עם אגילרה - שהיא הכחישה בתוקף (לא, כי מישהי באמת האמינה שהיא תיגע בך עם מקל, חתיכת אפס). מבחינתה, זה היה עוד מקרה שבו גבר בתעשייה משתמש בשמה כדי ללטש את הדימוי שלו. מבחינתו, זו הייתה תחזוקת אגו פומבית.
בדיעבד, השייד הזה אומר פחות עליה ויותר על התקופה. אגילרה לא "נפגעה" מהלעג - היא ספגה אותו כחלק מהמחיר של להיות אישה עם כוח וקול, בזמן שגברים שמתים להיות איתה - פשוט לא מוכנים להודות בזה.
במהלך שהיה אמור לשנות את מארג הכוחות, היא הזמינה את דרסט להתארח בהופעה שלה בטקס של MTV. אחרי שמעריציו ההמומים מחו על כך שהסכים, הוא טען שעשה זאת כחלק ממערכת יחסים מינית בין השניים. מה שנקרא: מי מספר לו?
הלסתות נשמטות: עידן Dirrty והאאוטפיט בטקס MTV
היו זמנים במערב בהם לא היה X (לשעבר טוויטר), כך שאגילרה לא הגיבה לכל הבלאגן עם מלחמת ציוצים אלא עם אלבום חדש. באלבומה השני, Stripped, היא הכניסה את העולם לשוק אטומי עם הסינגל הראשון מתוכו - Dirrty (הייתן צריכות להיות שם בשביל להבין).
הליריקס, הסטיילינג, הראפר רדמן ומכנסי הצ'אפס (Chaps) האייקונים (שהיום נראים כמו משהו מתוק וצנוע יחסית) - גרמו לסחרור מוצדק. אגילרה רמזה על שינוי הכיוון כשהגיעה לטקס MTV כדי להעניק פרס לאמינם כשהיא לבושה בעוד לוק Y2K מובהק, שכל מילה נוספת פשוט תמעיט בערכו.
האלבום לא רק התעלה בקלילות מעל משוכת "משבר האלבום השני", אלא גם כלל שלל להיטים ביניהם Fighter, Beautiful ו - Can't hold us down. האחרון לא היה רק שיר פמיניסטי מתקדם ומצוין עם ליל קים; הוא היה כתב אישום נגד תרבות שבה גברים בונים קריירה על התנהגות, שנשים יצטרכו לשלם עליה מחיר אם ירצו לאמץ.
גיחה לקולנוע - כישלון שהפך לאוצר בארכיון
כמעט עשור אחרי ההצלחה הכבירה של הקאוור לשיר Lady Marmalade לצד מיסי אליוט, מיה, פינק וליל קים (השיר היה חלק מפסקול הסרט "מולן רוז'" בכיכובם של יואן מקרגור וניקול קידמן שאף זכתה בגלובוס הזהב על התפקיד), אגילרה כיכבה בסרט דומה אך שונה: Burlesque.
כש"בורלסק" יצא בשנת 2010, הוא התקבל בזלזול עם ביקורות קטלניות ומבוכה כללית סביב הניסיון למצב אותה כשחקנית קולנוע. לצידה, שיחקה בסרט שר - אייקון תרבותי ונכס לאומי בעל נוכחות שאי אפשר להתחרות בה - והפער ביניהן רק הדגיש את הבעיה, כך לדברי הצקצקנים. אגילרה נראתה אז כמי שמנסה להוכיח יותר מדי בבת אחת.
אבל הזמן עשה לסרט את מה שהוא עושה לעיתים ליצירות לא מושלמות: הוא הפך אותו לקאלט. הוא אולי לא שרד בזכות התסריט והמבע הקולנועי, אבל בהחלט בזכות האסתטיקה, הפנטזיה והקול. השירים ממנו זכו לחיים משל עצמם ומעריציה של כריסטינה אף טוענים בתוקף שהעידן הנוכחי של המיונז האנושי טיילור סוויפט - מועתק משם בלי בושה.
למרבה הצער, הסרט לא ניצל את ההזדמנות ההיסטורית ליצירת דואט של כריסטינה ושר, כשל אסטרטגי שכולנו משלמות עליו את המחיר עד היום.
בדיעבד, אפשר להגיד ש"בורלסק" הוא לא בדיוק סטייה מהמסלול של כריסטינה, אלא הערת שוליים שמסבירה אותו: הרצון של שלה לא להישאר בתחום הבטוח, גם כשהמחיר הוא כישלון פומבי.
כריסטינה מול גאגא
המתיחות בין כריסטינה אגילרה לליידי גאגא הייתה פחות ריב ויותר תוצר לוואי של מערכת. קצת לפני ובזמן עלייתה המטאורית של גאגא, כריסטינה הואשמה בגניבת הסטייל של גאגא (שבעצמה היתה קופי פייסט אחד ענק).
האלבום Bionic שלה נחל כישלון מהדהד, בזמן שגאגא הייתה בשיא הקריירה. הפופ כבר התרגל לעודפות, פרובוקציה, אסתטיקה עתידנית לכאורה, וקישר את כל החבילה הזאת לגאגא. המבקרים מיהרו לטעון שכריסטינה "מחקה" אותה: לטקס צמוד, מונוקל כאקססורי "אוונגרדי", מיניות אגרסיבית, אלקטרו־פופ תעשייתי.
בפועל, Bionic הוקלט במקביל לעליית גאגא, וחלק גדול ממנו נכתב עוד לפני שגאגא הפכה לתופעה גלובלית, אבל הנרטיב כבר ננעל.
מי שהחריף את כל הבלאגן היה פרז הילטון (זוכרים אותו?). בלוגר הרכילות החזק של סוף שנות ה־2000 הפך את אגילרה למושא לעג קבוע, ורק שנים אחר כך הודה שחלק מהסיקור העוין נבע מהערצה העיוורת שלו לגאגא שגם טיפחה אותו כקוויר מחמד מול המצלמות - עד שזה נגמר בפיצוץ.
בראיונות שנתן לאחר מכן, הילטון אמר שהבחירה ההרסנית להשפיל את כריסטינה היא אחד הדברים שהוא הכי מצטער עליהם בקריירה הרכילותית והרעילה שלו, שלמרבה השמחה - קרסה מזמן.
היום, כשהשתיים כבר לא נמדדות אחת מול השניה, הסיפור נראה אחרת. הן הביעו הערכה הדדית, ואף עמדו יחד על אותה במה, מה שחתם סופית את הפרק הזה.
אטה ג'יימס - סגירת מעגל יפה
אטה ג'יימס, הזמרת האגדית המזוהה עם השיר האלמותי At Last בביצועה, מתחה ביקורת מספר פעמים על זמרות אחרות שביצעו את השיר הזה. היא לא אהבה שהשיר מבוצע על ידי כוכבות פופ צעירות (ביונסה ביצעה את השיר בהשבעה של נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה בשנת 2009, למשל). האמירות שלה נתפסו אז כעקיצה גם כלפי אגילרה, למרות שג'יימס לא הזכירה את השם שלה, אבל דיברה על זמרות ש"משחיתות" בלדות עם יותר מדי "קישוטים קוליים" ו"ביצועים דרמטיים מדי".
אגילרה, ששרה את השיר במספר הזדמנויות, הדגישה שמדובר במחווה ושהשיר, כמו ג'יימס עצמה, היה עבורה השראה ופסגת שאיפה ווקאלית. בדיעבד, זו לא הייתה מחלוקת אישית אלא התנגשות בין דורות, ז'אנרים ונקודות מבט. בסוף ה"עימות" הזה לא נולד מתוך תחרות, אלא מתוך שאלה עמוקה יותר של בעלות תרבותית בין מי שנאבקה על הכרה בשנות הקריירה המאוחרות (בהן נמחקה לטובת אמנים "נקיים" יותר והיתה בגדר אגדה נעלמת), למי שאז היתה כוכבת צעירה ש"מרשה לעצמה" לבצע שירים מהקאנון.
סגירת המעגל הגיעה בהלוויה של ג'יימס בשנת 2012, שם ביצעה כריסטינה את השיר וזכתה לתשואות ממשפחתה ומכריה של ג'יימס - וזה אומר הכל בעצם.
הנשיקה הנשכחת עם מדונה
בטקס פרסי MTV בשנת 2003, אגילרה עלתה לבמה בהופעה של מדונה, כחלק ממהלך שתוכנן כהצהרה פמיניסטית־פופית: שלוש נשים, שני דורות, רגע אחד איקוני. בפועל, ההיסטוריה זכרה רק שתיים.
הנשיקה של מדונה עם בריטני ספירס הפכה מיד לאחד הרגעים שנחקקו בתרבות הפופ, בעוד הנשיקה הנוספת של מדונה עם אגילרה, שהתקיימה שניה אחר כך, נדחקה הצידה, פיזית - גם בזווית הצילום וגם ברושם שנוצר. אנשים אפילו זוכרים יותר את התגובה של ג'סטין טימברלייק לנשיקה של בריטני עם מדונה, מאשר את הנשיקה עם כריסטינה. האמת? לא נעים.
זה לא היה מקרי. המצלמה בחרה בשביל הקהל את הסיפור: הכוכבת הוותיקה מעניקה לגיטימציה ל"יורשת" הנבחרת. כריסטינה, שכבר לא נתפסה כחדשה אך גם לא כמיתולוגית, מצאה את עצמה נוכחת פיזית אך מחוץ לפריים התרבותי. זה לא היה רק רגע שיידי, אלא גם תזכורת לכך שמי ששולט בתקשורת, שולט בתודעה - ובוחר בשבילנו מי תהיה במרכז, ומי תתפוגג מאותו רגע ממש - גם כשהיא עומדת על אותה במה בדיוק.
הפרסומת לסקצ'רס
טוב, זה אולי לא הרגע הכי מפואר להראות לנכדים, אבל חייבים להודות שזה בהחלט תיעוד היסטורי של פעם - בתקופה שבה היה לגיטימי להציג מישהי באופן הכי מיני שאפשר רק כדי למכור סניקרס.
הפרסומת של אגילרה למותג הנעליים הכי לוהט של תחילת המילניום הורכבה ממספר צילומים שהדגימו בצורה הכי יעילה שיש את פרדוקס המדונה/מופקרת שגברים כל כך אובססיביים לגביו. אז זה היה וואו, היום זה מעורר קצת חלחלה, קצת גיחוך, קצת געגוע וקצת תקווה שסקצ'רס יחזירו את הדגם התכלת-אפור עם הנצנצים מהשנים ההן, שהיה מושלם.
כריסטינה בישראל
רגע לפני המלחמה הארוכה בהיסטוריה של המדינה, הכוכבת מ-MTV מגיעה לישראל ולא שוכחת להזמין לבמה את עדן בן זקן, האגדה המקומית שפרצה לתודעה עם ביצוע היסטרי ללהיט Hurt. כל מילה נוספת מיותרת.
