נלי פורטדו לא הייתה צריכה נאום חוצב להבות כדי לסגור חשבון עם ההייטרים. היא פשוט עלתה לבמה עם חולצה שקבעה שהיא Better Than Ever – מילולית ופיזית. זה היה הרגע שבו מי שפעם שרה "I’m Like a Bird" הפכה מציפור פופ חמודה לנץ שמנקר להייטרים ישר בעין.
אולי זה לא מאוד מפתיע, כי פורטדו תמיד ידעה לקרוא את החדר. או את הרחבה. על כך תעיד העובדה שבמהלך הקריירה שלה היא עשתה מהלכים שלא כל זמרת פופ הייתה צולחת בקלילות וטבעיות. ילדי הטבע (היפים בגילאי העשרה שחיפשו משהו אותנטי יותר ממנדי מור ואקווה) אימצו אותה מיידית כשהיא פרצה אל חיינו עם הלהיט שלה משנת 2000 שהוזכר לעיל, מתוך אלבום בכורה שהיה שונה למדי מקלישאות פופ ששלטו אז ב-MTV.
פורטדו, שנולדה בוויקטוריה, קנדה, להורים ממוצא פורטוגלי, התבלטה באופן מיידי. מעבר לסגנון המוזיקלי, גם המראה החיצוני שלה היה אנטיתזה מוחלטת לצילי וגילי של אותה התקופה – ברטיני ספירס וכריסטינה אגילרה. ובעיקר - פורטדו העזה לשיר על אהבה באופן שונה.
במקום התרפסות סטייל "הכה אותי עוד פעם אחת", או "ממי, אני ג'יני בבקבוק, שפשף אותי בצורה הנכונה", פורטדו הצהירה משהו שאפשר לתמצת במילים: "אני כמו ציפור, אני עפה לאן שבא לי, למרות שהאהבה שלי נדירה, אני במקום הראשון. תתקדם, חיים".
אחרי אלבום שני שכשל קשות, היא הצליחה להתגבר על המשוכה בעזרתו של מפיק העל טימבאלנד. האלבום השלישי שלה, "loose", משנת 2006, כלל להיט אחרי להיט וגרם גם לחובבי ההיפ הופ לעוף עליה. השינוי היה דרמטי: מנערת פולק־פופ חמודה היא הפכה למלכת הקלאב.
זה היה שיא ההצלחה המסחרית והמקצועית שלה, כששיריה חולשים על תחנות הרדיו והיא מקבלת קרדיט אמיתי גם ממבקרים קפוצים. "Promiscuous" עם טימבאלנד הפך ללהיט ענק, "Maneater" נטחן בכל מקום אפשרי, ו-"Say It Right" – בלדת דאנס אפלה – כולם להיטים שעומדים במבחן הזמן ולא נדיר לשמוע אותם מתנגנים גם היום ברדיו.
וכמו שקורה לא פעם, ההצלחה הייתה גדולה מדי. פורטדו החלה להרגיש שהיא חיה חיים של אחרים, כמיטב הקלישאה. בראיונות עבר היא סיפרה שכשנגמרה הופעה מול עשרות אלפים, היא מצאה את עצמה לבד בחדר מלון, בוכה. כי לצד כל הזוהר, היה גם הצד השני: סיבובי הופעות אינסופיים, ציפיות מופרכות, פרסי גראמי, הכנסות מטורפות, ותעשייה שלא יודעת להגיד "די".
פורטדו, שהייתה אז אמא צעירה, הרגישה שהיא מתרסקת לתוך מכונת פופ שלא עוצרת. היא הייתה בכל מקום, אבל מאחורי הקלעים - היא הייתה מותשת. אז היא החליטה לעשות את הדבר שכל אמנית מפחדת ממנו פחד אימים: להיעלם לחלוטין מהראדר.
איפה נלי?
בעולם שבו סלבס עושים הכול כדי להישאר בכותרות, ההיעלמות של פורטדו הייתה לא פחות מאקט חתרני. היא לא הסתבכה, לא פלטה שטות בטוויטר, לא הסתירה הריון – היא פשוט אמרה תודה ושלום. שנים היא כמעט לא הופיעה במדורי רכילות, היא הקדישה את הזמן לגידול בתה נוויס, הלכה לטיפול נפשי, וחיפשה מחדש את מי שהיא, מעבר לדימוי של "כוכבת פופ גלובלית". לפעמים, מה שהתקשורת מכנה "היעלמות" הוא למעשה מעשה אמיץ של הצלה עצמית.
מבחינה מוזיקלית היא לא שתקה לגמרי: היא הוציאה אלבומים עצמאיים וניסיוניים יותר (The Spirit Indestructible, The Ride) אבל אלה התקבלו באדישות מצד הקהל שהתרגל לקבל להיטים על פס ייצור. מבחינתה זו הייתה בחירה מודעת: פחות מיינסטרים, יותר חופש. הקהל רצה את נלי של המועדונים – אבל היא רצתה לחזור לכתיבה אינטימית.
פורטדו כבר נמצאת בשלב הזה בקריירה שהיא יכולה לעשות מוזיקה בשביל הכיף שלה, בלי להתחשב במנהלים ומשקיעים, פשוט כי התמלוגים משלמים את החשבונות. גם ככה אנשים מגיעים להופעה שלה כדי לשמוע את הלהיטים הגדולים, ולא כדי להתעמק בשירים החדשים מאלבומה האחרון שיצא בשנה שעברה, "7".
"זה השם היחיד שהיה נראה לי הגיוני", פורטדו סיפרה בריאיון, והסבירה שמדובר באלבום האולפן השביעי שלה וגם ששבע שנים חלפו מאז שיצא הקודם. אחרי כמה שנים של חוסר פעילות, החזרה של פורטדו למשחק היתה מעניינת כי היה ברור שגם הפעם היא הולכת לשבור לכיוון לא צפוי– והפעם למוזיקה אלקטרונית בואכה מחוזות ההאוס.
היא גם חשפה את הפרעת הקשב שלה, וסיפרה שהיא "לא תמיד מאפשרת לי להשלים יצירות בצורה שיטתית, ולכן קשה להסביר איך נבחרו ארבעה-עשר השירים הסופיים". היא גם השוותה את השירים ל"צדפים אקראיים שעשויים להיות דומים, אבל בכלל לא דומים".
כך או כך, החזרה שלה לבמה סיקרנה את הקהל הנאמן, וגם את אלה שזוכרים אותה מפעם. למרות שקשה להישאר בתודעה בלי דיאטת אוזמפיק או הריונות וחתונות, פורטדו איכשהו עשתה את הלא יאמן ועוררה סקרנות.
וההופעות האחרונות שלה אכן תפסו כותרות, אבל התקשורת לא דיברה על השירים שלה או על היכולת להחזיק מיקרופון, אלא על הגוף שלה. כותרות עסקו במשקל, במראה, ב"לוק החדש". אתרים דיווחו על פורטדו עם כותרות כמו "מה היא לובשת?", כשבעצם הם מתכוונים: "איך היא מעזה לצאת מהבית במשקל הזה?". אחרים הלכו על כותרות מפרגנות לכאורה וכתבו: "נלי פורטדו משוויצה בקימורים החדשים שלה", כשכוונתם הסמוייה אך הברורה היא לעורר את קוראיהם הדלוחים לצאת עליה בתגובות ולהיגעל ממנה קולקטיבית.
במקום להתלהב מהשירים, מהכריזמה ומהנוסטלגיה של פורטדו, שהייתה חלק בלתי נפרד מלהיטי תחילת המילניום, האינטרנט התעקש לנתח את המראה שלה עם סרגלים, מד-זוויות, תמונות לפני/אחרי, קלוז-אפים, ומחשבוני BMI.
וכך במקום לחגוג הופעה מעולה, פורטדו מצאה את עצמה בלב טורנדו שיימינג קלאסי, כזו שמזכירה לכל אישה מפורסמת מעל גיל 40, שאף פעם לא מספיק להצליח - היא גם צריכה להישאר "בדיוק כמו פעם", ולעזאזל הפרעות האכילה.
אבל מי שעקבה אחריה, אפילו בצורה לא עקבית, יכלה לראות שפורטדו לא השתנתה, היא פשוט אמרה 'פאק איט, זוט עני'. בתחילת 2025 היא פרסמה באינסטגרם תמונות בביקיני כתום, לצד הטקסט: "שתהיה לכם שנת 2025 נטורליסטית, אבל הכי חשוב, תאהבו כל סנטימטר של הלב שלכם". אבל כנראה שמה שזמרת יכולה להרשות לעצמה באינסטגרם הפרטי, זה לא משהו שמקובל להעלות להופיע איתו על במה מול קהל של עשרות אלפים, השם ישמור.
אז אחרי שהופעתה הקודמת הפכה לדיון לא נגמר על הגוף שלה, בסוף השבוע האחרון היא חזרה לבמה עם חולצה מתוחכמת שהפכה את השיימינג לבדיחה – וגם למסמך תרבותי חד על הדרך שבה אנחנו מדברים בספירה האינטרנטית על נשים בגיל 40 פלוס.
היא לבשה חולצת אוברסייז, שעליה הדפס של גוף נשי מצוייר בלבוש פרובוקטיבי, אבל מלא מסרים: טופ קצר, חזיית PUSH‑UP, חצאית מיני, חגורה גדולה עם הכיתוב "Whoa Nelly" (רמיזה לאלבום הבכורה שלה), ובגב - קעקוע מצוייר עם הכיתוב "Better Than Ever", שהוא גם שם הסינגל מתוך האלבום האחרון.
פורטדו ענתה לכל המלעיזים שמשחקים דמקה, עם מהלך שחמט של אלופות. במילים אחרות: רציתם גוף? קחו גוף! רוצים לדבר עליי? אין בעיה, אבל הגוף שלי הוא גם אשליה אופטית שרק אני שולטת בה. למעשה, היא לקחה את כל השיח האובססיבי על הגוף שלה וזרקה אותו בחזרה לפנים של כולם באופן כמעט סאטירי. 10 מתוך 10.
אנחנו מוחאות כפיים לפורטדו על היכולת האלגנטית לסתום להייטרים את הפה. יש לציין שמעבר להומור, יש כאן אמירה חדה על איך העולם מתייחס לנשים במוזיקה. פורטדו לא ניסתה "להסתיר" את גופה ולא "להחזיר אותו אחורה", אלא להפוך אותו לנושא האמנותי בעצמו. זה חכם, זה חד, וזה הרבה יותר חזק מכל תגובה דוחה באינסטגרם.
במובן מסוים, לקרוא לזה "קאמבק" זה לפספס את הנקודה. נלי פורטדו לא חזרה, היא פשוט לקחה פסק זמן מהמשחק, ואז נכנסה אליו מחדש בתנאים שלה. היא צוחקת על מי שניסה לעשות לה שיימינג, ומזכירה לכולנו את מה ששכחנו: בסוף, כוכבת אמיתית היא לא זו שנשארת בראש המצעדים, אלא זו שמצליחה לספר בדיחה ממש טובה, בלי מילים. כיום, הדור החדש מגלה אותה מחדש דרך טיקטוק, והדור הישן מתגאה שהיא עדיין נותנת בראש ומשווה בראיונות את השירים שלה לצדפים.
בעולם שבו תרבות הגוף נשלטת על-ידי פילטרים, ניתוחים ואפליקציות, פורטדו הציעה אלטרנטיבה: אם כבר מסתכלים עליי כעל אשליה – לפחות שתהיה אשליה שאני בוחרת. אין פזמון, תקסקסו. אני עזבתי את הצ'אט; כמו ציפור.
