כשנזכרים בערגה במיוזיקלס הקלאסיים של הוליווד, שני שמות שמיד קופצים לראש הם ג'ין קלי ופרד אסטר, רקדני-על שכיכבו בשלל מחזות זמר זכורים מאותה תקופה. קלי, שאף כונה "היורש של אסטר", שבה את עיני הצופים עם תפקידים איקוניים בסרטים "אמריקאי בפריז" ו"שיר אשיר בגשם", הדהים בביצועיו הגופניים הווירטואוזיים, אך מסתבר כי גם היה טיפוס לא קל, עם יצר תחרותי מופרז ויחסי אנוש בעייתיים שהקשו על האנשים שעבדו לצידו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות בסדרת שדרת הכוכבים:
יוג'ין קרן קלי, הידוע יותר כג'ין קלי, נולד ב-1912 בפנסילבניה. הילד שהפך לימים לרקדן דגול ממש לא רצה לרקוד, הוא בכלל העדיף לשחק בייסבול. אבל לאימו היו תוכניות אחרות, וכשהיה בן שמונה אילצה אותו ואת אחיו הגדול ג'יימס להירשם לחוג ריקוד. הם הלכו בלית ברירה וסבלו מנחם זרועם של ילדי השכנים: "לא אהבנו את זה, ונכנסנו כל הזמן לתגרות עם הבנים בשכונה שקראו לנו 'מתרוממים'", סיפר קלי. בסופו של דבר האחים עזבו את החוג לטובת חוגי ספורט, אבל כשהתבגר גילה קלי שיכולות הריקוד שלו מושכות את הבנות בשכבה, וחזר לרקוד.
גם בשלב הזה הוא לא תכנן להפוך את הריקוד למקצוע לחיים ובאוניברסיטה למד תקשורת, עד שקריסת בורסת המניות ב-1929 אילצה אותו למצוא עבודה כדי לעזור כלכלית למשפחתו. הוא ואחיו הצעיר פרד החלו להופיע במועדוני לילה בתור רקדנים, עם כוריאוגרפיות משלו.
בתחילת שנות ה-30 פתחו הוריו כמה בתי ספר לריקוד שבהם עבד בתור מורה ומדריך, אך התאכזב מכך שבנים כמעט שלא הגיעו, ומכך שרוב תלמידותיו פרשו מהחוג עוד לפני שמלאו להן 16.
ב-1937 קלי מיצה את תחום ההוראה והחליט לבדוק מה מציע לו העולם הגדול, או ליתר דיוק – התפוח הגדול. לצערו גילה שניו יורק הרבה יותר קשוחה מהעיר שבה גדל, וההצלחה לא מיהרה להגיע. בסופו של דבר הוא קיבל תפקידים קטנים במחזות זמר שהניבו הזדמנויות גדולות יותר – ב-1939 שיחק בהצגה שבה רקד לראשונה לפי כוריאוגרפיה שיצר בעצמו, ולאחר מכן הפך לכוריאוגרף ראשי במחזמר "פרסת יהלום", תפקיד שהביא עימו קצת יותר ממה שקלי ציפה לו: שם הכיר את אשתו לעתיד, השחקנית בטסי בלייר.
בלייר הייתה אז נערה צעירה, וקלי לקראת שנות ה-30 לחייו. תחילה היא לא הבינה מה בדיוק הוא רוצה ממנה: "שאלתי את עצמי למה שגבר בן 28 ירצה את הילדה בת ה-16 שהייתי", סיפרה. ואם נראה לכם שהתשובה לכך ברורה, תחשבו שוב – בלייר מספרת שקלי היה ג'נטלמן גמור וסיים את הדייטים שלהם בנשיקה ולא יותר. "ניסיתי להבין מה לא בסדר איתו", אמרה. הם התחתנו ב-1941, בלייר הייתה אז רק בת 17, וכשנה לאחר מכן נולדה בתם קרי.
לאחר החתונה, קלי עבר עם אשתו הטרייה ללוס אנג'לס, בניסיון לכבוש את הוליווד כפי שכבש את ברודוויי - אך שם לא מיהרו לאמץ את הכוכב השאפתן אל חיקם. אולפני MGM היססו בתחילה: "נמוך מדי, סקסי מדי, לא סימפטי, לא עבורנו", הצהיר ראש האולפנים לואי בי מאייר. בסופו של דבר הוא התרצה והעניק לקלי את החוזה המיוחל, אבל לקח זמן עד שמצא עבורו תפקידים מתאימים.
קלי בן ה-30 המתין כמעט שנה עד שב-1942 קיבל פרויקט בכורה: "עבורי ועבור נערתי", מחזמר עם פרופיל גבוה ועם כוכבת גדולה: ג'ודי גרלנד. הכימיה ביניהם הייתה מוצלחת גם מאחורי הקלעים: גרלנד חיבבה מאוד את הפרטנר שלה וסייעה לו בכל הקשור למשחק מול המצלמה ובעבודה על סט הצילומים, תחום שבו היה חסר ניסיון לחלוטין. הוא השיב לה במחמאות: "היא הפרפורמרית הטובה ביותר שהייתה אי פעם. אין גבול לכישרונה", אמר.
הסרט היה הצלחה גדולה וקלי, שהיה שותף ליצירת הכוריאוגרפיה בסרט, אף קיבל עבורו את פרס השחקן הטוב של איגוד המבקרים הלאומי. לעומת זאת, הוא נחרד כשצפה בעצמו לראשונה על המסך הגדול: "המראה של פניי בגודל עצום הבריח אותי החוצה מהאולם. הרגשתי כישלון חרוץ", סיפר. הוא מעולם לא התגבר על ההרגשה הראשונית הזו, וגם לאחר שהפך לכוכב ענק הודה: "הייתי רוצה להיות שחקן טוב כמו ספנסר טרייסי או מרלון ברנדו. הייתי טוב על הבמה, אבל לא בסרטים. רק סביר". הוא הסביר שלא הצליח להתרגל לטכניקות המשחק מול מצלמה, ותמיד שיחק בצורה מוגזמת כאילו היה בתיאטרון: "אני עושה תנועות רחבות והבעות פנים מוגזמות. מדבר כאילו צריכים לשמוע אותי מרחוק, ושוכח שיש מיקרופון שתופס כל לחישה".
אנשי התעשייה לא הסכימו איתו למזלו, וקלי הפך לשחקן עסוק, גם אם סרטיו הבאים לא הותירו חותם מיוחד. יוצא דופן היה הסרט Thousands Cheer שבו כיכב לצידה של השחקנית קתרין גרייסון, ואשר כללה סצנה סוחפת שבה רקד ריקוד מרשים ורומנטי לצד מטאטא.
Let me call you sweetheart
ב-1944 הגיע לשיא יצירתי, ראשון מני רבים, בסרט "נערת השער", שבו כיכב לצידה של ריטה הייוורת'. הכוריאוגרפיה שיצרו הוא וסטנלי דונן זכתה לשבחים, ורבים רואים בסרט את היצירה שבה קלי הפך לשם דבר בהוליווד. בסצנה מרהיבה אחת הוא רוקד עם ההשתקפות של עצמו, ויש לזכור שאפקט שכיום ניתן להשיג בקלות יחסית בעזרת מחשב, נעשה אז על ידי שעות ארוכות של עבודה קשה ומורכבת, הן עבור קלי והן עבור הצוות הטכני – הסצנה צולמה עשרות פעמים עד שהתקבלה התוצאה הרצויה.
הפרויקט הבא של קלי היה שונה לחלוטין: לקראת סיום מלחמת העולם השנייה התגייס ועזב את הוליווד לטובת וושינגטון, שם שירת ביחידת התקשורת של הצי האמריקני, כתב וביים סרטים דוקומנטריים שעוררו את עניינו בעבודה מאחורי המצלמה. ב-MGM חיכו בציפייה שישתחרר ויחזור אליהם - לאור הצלחת "נערת שער", הם כבר סמכו על הכוכב המוכשר שלהם מספיק כדי לתת לו יד חופשית. סרטו הבא היה "הרימו עוגן", שבו כיכב לצד כוכב עולה נוסף, פרנק סינטרה, ורקד לצד ג'רי, העכבר המצויר מסרטי "טום וג'רי" (מיקי מאוס היה הבחירה הראשונה לתפקיד, אך וולט דיסני סירב לאשר את השתתפותו).
בכך הפך קלי לכוריאוגרף לא רק של רקדנים בשר ודם, אלא גם של דמויות מצוירות. זה כמובן לא היה פשוט: העבודה על ג'רי הרוקד ארכה חודשים ארוכים ולאחר שנראה שהסתיימה, שמו לב שלקלי יש צל אך לשותפו המצויר אין. הפתרון? יצירת עשרת אלפים תמונות נוספות של צל עבור העכברון. דיסני עצמו הודה לאחר מכן שמדובר בהישג מרשים ומתקדם במיוחד.
גם העבודה לצד סינטרה התגלתה כמאתגרת, שכן הוא היה זמר גדול אבל ללא כל ניסיון בריקוד. קלי לקח אותו תחת חסותו והדריך אותו. הגישות שלהם התנגשו – קלי דרש חזרות מרובות וסינטרה העדיף להתאמן כמה שפחות. למרות זאת התוצאה הייתה מוצלחת מכל הבחינות: קופתית, ביקורתית - קלי היה מועמד עבורו לאוסקר על משחקו - ושיתוף הפעולה המוצלח עם סינטרה הניב ידידות ארוכת שנים ועוד שני סרטים משותפים כמה שנים לאחר מכן.
ג'ין קלי ופרנק סינטרה ב"הרימו עוגן"
יחד עם זאת, קלי לא הפך ללהיט בטוח - לאחר יציאת "הרימו עוגן", הוא כיכב בעוד כמה סרטים שאפתניים שלא ענו על הציפיות, כמו "הפיראט" עם ג'ודי גרלנד שנכשל בגדול. זה הספיק לאולפנים כדי לאבד את האמון שנתנו בו, ותכננו להחזירו למחוזות הפרויקטים הבטוחים והצנועים יותר.
בינתיים, נתנו לו לככב בסרט שדווקא לא היה מוזיקלי, "שלושת המוסקטרים", והצלחתו העלתה את קלי מחדש על הגל. לאחר מכן הרגיש בטוח מספיק ביכולותיו כדי לדרוש מהאולפנים לתת לו לביים בעצמו. הוא קיבל את מבוקשו ב-1949 עם "יום בניו יורק", שם שב לשתף פעולה עם סינטרה. קלי בנה את הכוריאוגרפיה עם עוזרו הוותיק סטנלי דונן, שבסרט הזה קיבל קידום וקרדיט של במאי לצידו של קלי. הכוכב פרגן: "ידעתי שהגיע הזמן שהוא יקבל קרדיט, מכיוון שכבר לא היינו בוס ועוזר אלא שותפים ליצירה".
הסרט נחשב לפורץ דרך בכך שהוציא את הריקודים מהאולפן אל העולם שבחוץ. ב-MGM לא הבינו למה קלי מבקש לצאת החוצה כשיש לו תפאורה מדויקת של ניו יורק על סט הצילומים, אך הוא התעקש וזה השתלם – הסרט זכה להצלחה גדולה אצל הקהל והמבקרים כאחד, ונחשב לאחד ממחזות הזמר המוצלחים ביותר שנעשו בהוליווד.
דווקא לאחר ההצלחה המסחררת הזו, הראשונה שלו בתור במאי, קלי ביקש לעשות משהו שונה והמיר את הריקודים והמוזיקה בדרמת הפילם נואר Black Hand, שבה סופר על המאפיה האיטלקית של תחילת המאה ה-20. המבקרים פרגנו, אבל לקהל לא התחשק לראות את קלי בתפקיד דרמטי ושונה והסרט לא הצליח כלכלית.
לאחר מכן הוא שב למקורות ולאחת הכוכבות הראשונות שלצידן שיחק, ג'ודי גרלנד, בסרט Summer Stock. מצבה הבריאותי של גרלנד היה בכי רע במהלך הצילומים, מה שגרם לעיכובים חוזרים ונשנים. קלי זכר לה חסד נעורים, נהג בסבלנות וברגישות למצבה, ועזר לה לעבור את צילומי הסצנות שלה כהלכה. הסרט לא החזיר את ההשקעה הכלכלית, אך הפך במרוצת השנים לקלאסיקה וממנו גם יצא אחד השירים המזוהים ביותר עם גרלנד: Get Happy.
אם עד לנקודה הזו הקריירה של קלי הייתה בעלייה מתונה לעבר הפסגה, סרטו הבא מ-1951 העניק לו זינוק משמעותי לכיוונה – המחזמר "אמריקאי בפריז", שבו גילם קלי חייל משוחרר ממלחמת העולם השנייה המנסה לפתח קריירה כצייר בפריז בסיועה של נדבנית אמריקנית עשירה. הסרט לא רק זכה להצלחה מסחררת בקופות, אלא גם יצא עם שבעה פסלוני אוסקר, כולל לסרט הטוב ביותר ופרס הוקרה מיוחד שקיבל קלי, על "יכולותיו המגוונות בתחום המשחק, השירה, הבימוי והריקוד, ובעיקר על הצטיינותו באמנות הכוריאוגרפיה".
קלי נחשב לפורץ דרך בכך ששילב אקרובטיקה לצד ערבוב סגנונות ריקוד שונים, החל מהבלט ועד למודרני, תוך כדי שעשה שימוש בכל האמצעים הטכניים שעמדו לרשותו – תזוזות המצלמה, זוויות הצילום והעריכה, שסיפקו מרחב פוטנציאלי עבור הכוריאוגרפיה ובכך עזרו ליצור סצנות ריקוד חדשניות ומסעירות, עם יותר חופש תזוזה לרקדנים ואפשרות לנוע בדרכים שעד אז לא התאפשרו להם. הוא הסביר: "על מנת שהמצלמה תתרום לריקוד, היא צריכה לזרום ולזוז עם הרקדן כדי שהעדשה תהפוך לעין של הצופה, העין שלך".
הוא גם שינה את הסטייל האופנתי – במקום כובעים מהודרים וחליפות טוקסידו שנהגו ללבוש הרקדנים במחזות הזמר של שנות ה-30 וה-40 דוגמת פרד אסטר, קלי העדיף בגדים יומיומיים ובכך הנגיש את הריקוד לצופים והפך אותו לרלוונטי יותר עבורם. הם יכלו להזדהות יותר בקלות עם הפרפורמר שמולם כעת, כאילו היה אחד מהם, מה שנתן להם את ההרגשה שגם הם יכולים לפזז ולשיר ברחובות, לו רק רצו בכך.
בשלב הזה האולפנים כבר נתנו בו אמון מוחלט, והפקידו בידיו את מלאכת הבימוי והכוריאוגרפיה של הסרט הבא בכיכובו, זה שהפך למזוהה איתו ביותר ולאחד מסרטי המחזמר האהובים ביותר בכל הזמנים: "שיר אשיר בגשם".
מדובר בקלאסיקה על-זמנית, סרט שגם אם לא צפיתם בו, סביר להניח שתדעו לזמזם את שיר הנושא שלו וכנראה גם תזהו את הסצנה המפורסמת מתוכו, שבה קלי רוקד ברחוב תחת טיפות הגשם. שירי הסרט לא היו מקוריים - כולם היו עיבודים לשירים ממחזות זמר ישנים. "שיר אשיר בגשם", לדוגמה, נכתב כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת וזכה לכמה ביצועים קולנועיים, כולל זה של ג'ודי גרלנד ששרה אותו ב-1940 בסרט Little Nellie Kelly.
מובן שהביצוע של קלי, אשר היה איטי יותר מהגרסאות הקודמות לו, הוא זה שהפך למפורסם ביותר. הסצנה המדוברת לא הייתה קלה לביצוע – הגשם המלאכותי שירד באולפן היה מסובך לתפעול, ולחץ המים השתנה בכל פעם שמישהו בבניין פתח את אחד הברזים, מה שאילץ את אנשי ההפקה להתחנן בפני עובדי המשרדים שבקומות העליונות להימנע מלפתוח את המים. האגדה מספרת שטיפות המים לא נראו במצלמה, ולכן נאלצו לערבב אותן עם חלב. ובכן, מדובר במיתוס מעניין אך שגוי: קלי סיפר שחלב לא היה מעורב בעניין, אלא דווקא טריקים של תאורה. אגדה אחרת שכן נכונה היא שקלי היה חולה במהלך צילומי הסצנה המסובכת הזו, ורקד לאורכה כשהוא עם חום. "פחדתי שאחטוף דלקת ריאות", סיפר.
"שיר אשיר בגשם"
אגב, כמו לא מעט זמרים שמתנכרים ללהיטיהם במרוצת הימים, גם קלי הביע במשך השנים את סלידתו מהשיר וסירב לבצע אותו. מי ששכנעו אותו לחזור בו מסירובו היו "החבובות", שאירחו את קלי בתוכניתן ב-1981 וזכו לשמוע ממנו ביצוע מרגש.
ג'ין קלי ב"מופע החבובות"
צילומי הסרט היו קשים לכל המעורבים, עם נאמברים מוזיקליים מורכבים לעשייה כמו זה של השיר Good Morning, שבו קלי רוקד לצידם של דבי ריינולדס ודונלד אוקונור – צילומים שארכו כ-15 שעות, ובסיומם נאלצו לשאת את ריינולדס בת ה-19 על הידיים לחדר ההלבשה שלה מכיוון שלא הצליחה ללכת. ספק אם הייתה משועשעת כשגילתה שמכל הטייקים שעשו לאורך השעות האלה, קלי בחר בסופו של דבר בראשון שצילמו.
קלי כאמור כבר היה כוכב גדול בשלב הזה של הקריירה שלו, וריינולדס רק בתחילת דרכה. היא לא זכרה בחיבה את הפרטנר: "הוא היה אכזרי", כתבה בביוגרפיה שלה, "הגיע לחזרות והעביר ביקורת על כל מה שעשיתי, אף פעם לא נתן מילת עידוד". צילומי סצנת הנשיקה שלהם הייו טראומטיים עבורה, לאחר שבמהלכה דחף קלי את לשונו לפיה: "צווחתי, השתחררתי מאחיזתו וירקתי. ברחתי וביקשתי קולה כדי לנקות את הפה. אלו היו שנות ה-50 המוקדמות, ואני הייתי ילדה תמימה שמעולם לא התנשקה צרפתית. הרגשתי מותקפת. לא האמנתי שגבר בן 39 יעשה לי כזה דבר". שנים לאחר מכן הודה ביחסו אליה: "לא הייתי נחמד אליה. אני מתפלא שהיא עדיין מדברת איתי", אמר.
ריינולדס לא הייתה היחידה שסבלה ממנו. בניגוד לכוכבים רבים אחרים, חייו של קלי היו חפים מסקנדלים, אך על כך פיצה ביחס מפוקפק לסובבים אותו. לנה טרנר שכיכבה לצידו ב"שלושת המוסקטרים" ביקשה ממנו להשליך אותה מעט יותר בחוזקה באחת הסצנות שצילמו, והוא לקח את האישור רחוק מדי ושבר את מרפקה. השחקנית סיד צ'ריס סיפרה שבעלה תמיד ידע מי הפרטנר שלה לריקוד לפי הדרך שבה חזרה הביתה: אם חזרה ללא פגע, כנראה שהיה זה פרד אסטר; אם הייתה חבולה, סימן שהיה זה קלי שלצידו רקדה. קת'רין גרייסון חנקה אותו בעניבה מכיוון שהפיל אותה ללא הפסקה, ואסתר וויליאמס הצהירה: "הוא היה אידיוט, אבל ידע לרקוד".
ג'וני גרין, אחד מראשי MGM, ניסה להסביר: "קל לעבוד איתו, כל עוד אתה יודע מה אתה עושה. הוא עובד קשה ואוהב את זה. אם אתה רוצה להיות בקבוצה שלו, כדאי מאוד שתעבוד קשה גם. הוא לא אכזר אבל הוא קשוח, ואם האמין במשהו, לא שינה לו אם הוא מדבר עם ראש האולפנים או עם השומר בכניסה. הוא לא הסתנוור מאף אחד, וכמעט תמיד השיג את מבוקשו".
בספר "יש לו קצב", שנכתב על חייו של קלי ושעבורו רואיינו בני משפחה וקולגות של הכוכב, כותבות המחברות סינתיה ושרה בריידסון כי הוא היה אגרסיבי ולא ידע לשלוט בעצמו, לא רק על סט הצילומים אלא גם בחייו האישיים: "הוא שנא להפסיד ולא היסס להראות את זעמו. הוא דחף אנשים לקצה, בין אם כדי להפגין את כוחו ובין אם בניסיון לבחון את האדם שמולו".
הכוריאוגרף והבמאי בוב פוסי סיפר שקלי היה נוהג לארגן ערבים של משחקי חברה אצלו בבית. נשמע כיף, אלא שהכוכב הוציא מהם את כל ההנאה: "מעולם לא ראיתי מישהו שלקח כל כך ברצינות משחקים ידידותיים. היה בו צד תחרותי די מפחיד". המלחין אנדרה פרווין אישר את דבריו, וסיפר שזו הייתה הסיבה לכך שהפסיק להגיע למפגשים האלו: "הוא תמיד היה חייב להיות הטוב ביותר", סיפר. הספר מציין כי לקלי לא היו חברים רבים, והבודדים שהיו לו לא היו קרובים אליו במיוחד.
אחרי הצלחתו המסחררת בתחילת שנות ה-50, קלי בחר שלא לנצל את המומנטום הרב שהשיג ובשנתיים שלאחר מכן שהה באירופה, שם צילם כמה סרטים במטרה להוזיל את עלויות ההפקה. כפי שאומר הביטוי הידוע: "רחוק מהעין, רחוק מהלב", ואכן כשחזר, היחסים בינו לבין MGM כבר החלו להתקרר: התקציבים לסרטיו קוצצו משמעותית, והוא לא קיבל אישור לעשות סרטים של אולפנים אחרים, בהם "ברנשים וחתיכות", תפקיד שבו חשק. בנוסף לכך, הסרטים שצילם מעבר לים לא זכו להצלחה, מה שתרם להידרדרות היחסים בין הצדדים.
קלי החליט לצאת לדרך חדשה, וסיכם עם מעסיקיו על השתתפות בשלושה סרטים אחרונים - אף אחד מהם לא ענה על הציפיות, שמבחינת האולפנים היו כבר נמוכות גם ככה.
גם חייו האישיים לא היו חפים מבעיות באותה תקופה. בתחילת נישואיהם, בלייר פרשה מעולם המשחק ונשארה בבית, אך לאחר כמה שנים חזרה לתחום ואף הייתה מועמדת לאוסקר ב-1955. למרות זאת, הרגישה שבעלה לא לוקח אותה ברצינות: "לא הייתי חזקה מספיק כדי להתעמת איתו ולהכריח אותו לראות אותי כאישה, ולא בתור המלאכית הקטנה שלו", סיפרה.
היא ביקשה להתגרש והחלה לנהל רומנים מהצד. קלי ידע עליהם, אך סירב לשחרר אותה. הוא לא רצה להישאר לבד: "החופש הוא בדידות", אמר, "זה שעמום אחד גדול". הוא חשב שבטסי תחזור לזרועותיו, אך התבדה. הם התגרשו בסופו של דבר ב-1957, לאחר 16 שנות נישואים.
ב-1958 חזר לברודוויי, שם ביים הצגה, וב-1960 קיבל הצעה מהאופרה בפריז ליצור עבור להקתה בלט מיוחד משלו – האמריקני הראשון שזכה לכבוד. ההפקה זכתה להצלחה גדולה, והצרפתים כל כך התלהבו מפועלו עד שהעניקו לו את עיטור "לגיון הכבוד".
באותה שנה הוא שב להוליווד עבור הסרט "משפט הקופים", דרמת בית משפט לא מוזיקלית שלא משכה יותר מדי קהל, אך הרשימה את המבקרים והייתה מועמדת לאוסקר בכמה קטגוריות. זו התגלתה כשנה מוצלחת עבורו גם במישור הרומנטי - הוא התחתן בשנית עם הרקדנית ג'ין קוין (אותו השם אך בכתיב שונה, ובכך הם הפכו לבני הזוג ג'ין וג'ין קלי). השניים הביאו לעולם שני ילדים, ונשארו נשואים עד למותה של קוין ב-1973.
לאורך שנות ה-60 הוא כיכב בסדרת הטלוויזיה "הולך בדרכי" ששרדה עונה אחת, השתתף בכמה סרטים נוספים וביים סרט צרפתי שלא זכה להצלחה. הוצע לו לביים את "צלילי המוזיקה", אך הוא חש שהסרט מתחת לרמתו: "תמצא מישהו אחר שיביים את פיסת הזבל הזו", הטיח בתסריטאי ארנסט להמן.
במקום זאת ביים שני סרטים אחרים ומצא מחדש את ההצלחה המיוחלת: הקומדיה "המדריך לגבר הנשוי" בכיכובו של וולטר מתאו הייתה להיט קופתי ענק (גם אם המבקרים פחות צחקו), והקלאסיקה המוזיקלית "הלו דולי" מ-1969 בכיכובם של מתאו ושל ברברה סטרייסנד זכתה גם היא להצלחה, כולל שבע מועמדויות לאוסקר (קלי דווקא לא נכלל בין המועמדים).
זו כנראה הייתה שירת הברבור שלו. לאחר מכן הופיע בעוד כמה סרטים זניחים וספשלים בטלוויזיה. סרטו האחרון "זאנאדו", שיצא ב-1980 ובו כיכב לצידה של אוליביה ניוטון ג'ון, נחשב לכל כך גרוע עד שקיבל עם השנים מעמד של סרט קאלט. גם זה סוג של כבוד.
ב-1990 נישא בפעם השלישית והאחרונה – הוא היה בן 77 ואשתו, פטרישיה וורד, בת 33 בלבד. הם הכירו ארבע שנים קודם לכן, במהלך צילומי סרט דוקומנטרי שאותו הנחה, ובו היא היא עבדה מאחורי הקלעים. היא סיפרה שאפילו לא שמעה עליו עד אז: "רק ביום האחרון של הצילומים, כשהוא עזב בלימוזינה שלו, האישה שלידי אמרה לי שפעם הוא היה מפורסם. הלכתי אחר כך לחנות הווידאו ולקחתי את הסרטים שלו".
מסתבר שוורד הותירה רושם על הכוכב, כי כמה חודשים לאחר מכן הוא יצר איתה קשר וביקש את עזרתה בכמה פרויקטים שעבד עליהם. העבודה המשותפת הובילה לזוגיות ומשם לחתונה. "אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל לא חשבתי על פער הגילים בינינו עד שראיתי את הכותרות של הצהובונים במכולת", סיפרה. "הוא היה נאה מאוד ולא נראה לי זקן, מאלו שברגע שהאור ברמזור התחלף לא היו הולכים אלא רצים - תמיד בתנועה".
ילדיו של קלי לא אהבו את בת זוגו החדשה והחרימו את חתונתם. בטסי, אשתו הראשונה, טענה כי וורד הייתה זו שהרחיקה את קלי מכל הסובבים אותו, ומנעה מילדיו ליצור עימו קשר כשהיה חולה. הוא הלך לעולמו ב-1996, לאחר שבשנים שלפני כן עבר שני התקפי לב. בן 83 היה במותו, וגופתו נשרפה מבלי שנערכו לו הלוויה או אזכרה. בטסי סיפרה בביוגרפיה שלה כי לאחר מותו, וורד התקשרה לילדיו של קלי, שגרו שלושתם מחוץ ללוס אנג'לס, שעות ספורות לאחר שמת וביקשה מהם שלא להגיע, בטענה שאין טעם. הם הגיעו בכל זאת על מנת להיפרד, וגילו שכבר אין ממי - גופתו של אביהם נשרפה בהוראתה של וורד. היא טענה שכך רצה קלי עצמו: "הוא לא רצה להיקבר", סיפרה. "נמאס לי להיות אטרקציה לאוטובוסים של תיירים", אמר לה.
לאחר מותו ספדו לו העיתונים: "חסד מופלא", הכתירו אותו, תיארו אותו כ"רקדן בעל טכניקות חדשניות שיצר ריקודים יצירתיים ומיוחדים" וסיפרו: "הוא היה אחת הדמויות החשובות והחיוניות בהיסטוריה של מחזות הזמר האמריקניים".