האבא של כל המאפיונרים: עלייתו ונפילתו של אל קפונה
הוא התחבר לפשע עוד בגיל 14 - והפך לימים לגנגסטר הכי עוצמתי בארצות הברית. האיש שכונה "אויב הציבור מספר אחת" עמד לכאורה מאחורי מעשי טבח איומים וחיסולים אכזריים, אבל דווקא עבירות המס שביצע היו אלו שהפילו אותו לקרשים
הוא היה אחד האנשים המפורסמים בארצות הברית, על אף שלא היה שחקן או זמר אלא מאפיונר קשוח וחסר רחמים. הוא זכה לאהדה של חלקים בציבור ולעניין רב מצד מדורי הרכילות, אף שמיוחסים לו פשעים יוצאי דופן באכזריותם. אל קפונה הוא מהנציגים הבולטים והראשונים של ז'אנר המפורסמים המפוקפק שאנחנו מכירים כיום כסלבריטאי פשע.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות קודמות במדור "פרסום שלילי":הרצחת וגם ירשת? הסיפור המצמרר של האחים מננדז
סיפור חולני: האם אפשר לסלוח לבת שגרמה לרצח של אמא מתעללת?
איך הפכה ילדה מבית טוב ל"מדאם של הוליווד"? סיפורה של היידי פליט
אל קפונה, או בשמו המלא אלפונס גבריאל קפונה, נולד בברוקלין בניו יורק בשנת 1899, לזוג הורים שהיגרו מאיטליה כמה שנים קודם לכן. הוא היה ילדם הרביעי מתוך תשעה אחים. כשהיה בן שבע קיבלה המשפחה אזרחות אמריקאית, ואלפונס שינה את שמו לאל.
קפונה הצעיר לא ממש הסתדר בלימודים ונחשב לתלמיד בעייתי עד שסולק לגמרי מבית הספר בגיל 14, לאחר שאחת המורות שלו הכתה אותו כעונש – והוא הכה אותה בחזרה. קפונה החל לעבוד בעבודות מזדמנות, ובאחת מהן הכיר את המאפיונר ג'וני טוריו אשר כונה "השועל", וניהל עסק להימורים. קפונה החל לעבוד עבורו והשניים יצרו קשר קרוב, שדרכו התחבר הנער עם הכנופיות המקומיות.
את אחד מסימני ההיכר הידועים שלו, צלקת גדולה, קיבל קפונה כשהיה בן 18. הוא עבד כברמן, וניסה את מזלו בגסות עם אחת הלקוחות. אחיה, פושע בשם פרנק גלוצ'יו, לא היה מרוצה מהעניין והעניש את קפונה על ידי כך שחתך את פניו שלוש פעמים. לקפונה נותרה צלקת בולטת על צידו השמאלי של פניו, שבזכותה הוענק לו הכינוי "פני צלקת". לאחר מכן נהג לספר שאלו היו פצעי מלחמה, אך לא התגאה בהם וניסה להסתיר אותם ככל יכולתו. בהמשך, אגב, יישרו קפונה וגלוצ'יו את ההדורים לאחר שהראשון התנצל, ולימים גלוצ'יו אף עבד עבור קפונה בתור שומר ראש.
קפונה היה בן 19 בלבד כשהפך לאבא. חודשים ספורים לפני כן הוא הכיר את מיי קולין, נערה אירית שהפכה לבת זוגו. זמן קצר לאחר מכן התברר שהיא בהיריון, ושבועות ספורים לאחר הלידה השניים התחתנו. קפונה, שהיה כעת איש משפחה, שאף להפוך לאדם הגון ולעבור לדרך הישר. הוא החל לעבוד כרואה חשבון בחברת בנייה, אבל חיי הפשע קרצו לו מדי, וכשטוריו יצר איתו קשר והציע לו לעבור לשיקגו ולעבוד עבורו, קפונה הרגיש בגופו את אותו דגדוג נעים שפירושו היה כסף - ואקשן - ונענה להצעה בחיוב.
בשלב הזה טוריו היה אחד מאנשי הפשע הבכירים בעיר, וניהל בעיקר עסקי הימורים וזנות. עם תחילתה של תקופת היובש בארה"ב (שבמהלכה אסר החוק על מכירה, יבוא וצריכה של אלכוהול) החלו השניים למכור שתייה חריפה בסתר. טוריו, שזיהה את הפוטנציאל שהיה לקפונה, קידם אותו במהרה למעמד של שותף, והוא מצידו גייס שניים מאחיו הגדולים, ראלף ופרנק, לעבוד עבורו. העסקים פרחו, ותרמה לכך העובדה שטוריו חיסל את אחד מיריביו הגדולים בעיר, ג'יאקומו קולוסימו, ובכך השתלט על עסקיו ועל העיר כולה.
באותן השנים הפשע גאה בשיקגו, וב-1923 הודיע ראש העיר החדש שבכוונתו לנקות את הרחובות מפושעים. כשקפונה וטוריו הבינו שהוא רציני בעניין ומספיק חזק כדי לעשות זאת, הם נאלצו להעתיק את עסקיהם לעיירה סיסרו הסמוכה. הם לא היו הפושעים היחידים שעשו זאת, מה שגרם למערכת הבחירות של סיסרו, שנערכה כשנה לאחר מכן, להיות עקובה מדם. קבוצות הפשע המקומיות והחיצוניות ניסו להשתלט על העירייה, ומאבקי הכוחות ביניהן הביאו עימן איומים, חטיפות, עינויים ומאות הרוגים, שביניהם היה גם אחיו של קפונה, פרנק.
בסופו של דבר היה זה קפונה שיצא עם ידו על העליונה כשהמועמד שבו תמך אכן ניצח – אך מה רבה הייתה הפתעתו כשראש העיר החדש הפנה לו עורף ודרש ממנו להסתלק מהעיר. קפונה הבהיר לו במהרה שמבין שניהם הוא החזק יותר, ואחרי תגרה שהשאירה את ראש העיר פצוע ומדמם, קפונה קיבל את ברכתו להישאר.
למרות ניסיונותיו של ראש עיריית שיקגו למגר את הפשע ברחובות, כנופיות האזור התגלו כרבות, חזקות ודומיננטיות מדי עבור שלטונות החוק המקומיים, ונלחמו זו בזו כדי להשיג שליטה על החלקים השונים בעיר ובסביבתה. קפונה וטוריו היו שניהם על הכוונת, והקיפו את עצמם בשומרי ראש. לאחר ניסיון התנקשות בטוריו שכמעט הצליח ופצע אותו קשות, הוא החליט לצאת לפנסיה ועזב עם משפחתו לאיטליה. את העסק הוא הוריש לקפונה, שבגיל 26 הפך לאיש המאפיה החזק ביותר באזור.
לפני שעזב יעץ טוריו לבן חסותו לשמור על פרופיל נמוך, אך קפונה לא הקשיב ועשה בדיוק את ההיפך: הוא העביר את המפקדה למלון בשיקגו, וחי חיי פאר שכללו סוויטות יוקרתיות, תכשיטים, אוכל טוב, אלכוהול, סיגרים מובחרים ויצאניות – על כל אלה בזבז הון תועפות, ותמיד במזומן כדי לא להשאיר עקבות. ובהחלט היה לו כסף במגירה: לפי ההערכות, עסקיו באותה תקופה גלגלו רווחים של 100 מיליון דולר.
קפונה נהג להגיד על עצמו: "אני איש עסקים שנותן לקהל את מבוקשו", ואכן – הציבור בהחלט חיבב אותו, והוא הפך לסלב אהוד. אורח החיים הבזבזני וחוש האופנה הנוצץ שלו הפכו אותו ליקיר מדורי הרכילות, ופועלו הלא חוקי בתחום מכירת האלכוהול גרם לו להיתפש בעיני הקהל כאחד המתנגדים הבולטים לחוקי תקופת הצנע, מה שהגביר את האהדה כלפיו.
בזמן שהפופולריות שלו גאתה בקרב הקהל, הכנופיות היריבות המשיכו לנסות להתנקש בחייו ללא הצלחה, וגם המשטרה המקומית הייתה חסרת אונים מולו מכיוון שנהג לשחד את בכירי העירייה, כולל את ראש העיר עצמו, ולאיים על עדים. שליטתו בעולם התחתון הלכה והתחזקה, גם הודות לכך שתמיד היה צעד אחד לפני יריביו וחיסל את הגדולים שבהם. הוא נהג למשל לפוצץ בתי עסקים שסירבו לעבוד איתו, ובאחד המקרים גילה שכנופיה יריבה מתכוונת להתנקש בו ובאנשיו במהלך מסיבת חג מולד שבה היו אמורים לבלות. כשהגיעו חברי הכנופיה, גילו לתדהמתם שהם בעצמם עומדים להיות הקורבנות, וחוסלו על ידי קפונה ואנשיו.
מערך המידע הפנימי שלו שוב הוכיח את עצמו כשגילה שאחד מבעלי בריתו הגדולים, פרנקי ייל, מרמה אותו וגונב ממנו. בתגובה הוא חיסל את בעל הברית הבוגדני. בהמשך ניסה להתנקש ביריב נוסף: באגס מוראן, שהיה אחד מאויביו הגדולים והחזקים. קפונה ויד ימינו ג'ק מקגרן שכרו קבוצת מתנקשים מרחבי ארה"ב, כאלו שלא היו מוכרים באזורים שבהם פעלו מוראן ואנשיו. המתנקשים יצרו קשר עם מוראן וטענו שברצונם לעשות איתו עסקים. המפגש הראשון בין שתי הקבוצות היה מוצלח לכאורה, והיה אמור להימשך במפגש נוסף ביום שלמחרת – 14 בפברואר 1929 – רק שבאותו יום הגיעו למקום המפגש מתנקשים מחופשים לשוטרים, והרגו את אנשיו של מוראן במכונות ירייה. הטבח היה גדול כל כך עד שגופותיהם של הנרצחים הושחתו כמעט לחלוטין, ולא היה ניתן לזהות אותם. המתנקשים, אשר כאמור היו מחופשים לשוטרים, עזבו את המקום ללא כל בעיה, מכיוון שהאנשים הסקרנים שהתגודדו בחוץ חשבו שהם שייכים למשטרה שהגיעה למקום בעקבות היריות.
המקרה ההוא נחשב לאחד מאירועי האלימות המחרידים ביותר של המאפיה במאה ה-20, וזכה לכינוי "טבח יום ולנטיין" הודות לתאריך שבו אירע. הוא סוקר בהרחבה בתקשורת, והתמונות של גופות ההרוגים פורסמו בכל העיתונים. לקפונה עצמו היה אליבי – הוא שהה באותו הזמן בחופשה בפלורידה. יש לציין שכל הבלגן וההשקעה שלו החמיצו את המטרה העיקרית: מוראן עצמו כלל לא נכח במקום בזמן ההתרחשויות. הוא הגיע מאוחר יותר, ונמלט מהמקום לאחר שהבין את המתרחש. לקפונה בכל זאת הייתה סיבה להיות מרוצה: מוראן נשאר אומנם בחיים, אבל האירגון שלו קרס כמעט לחלוטין שכן בכירי הכנופיה שלו נרצחו כולם. הוא איבד את רוב הונו, וקפונה הצליח להשתלט על חלקי העיר שבהם שלט לפני כן. לא מפתיע, אם כך, שמוראן חווה התמוטטות עצבים ואשפז את עצמו לאחר מכן במוסד לבריאות הנפש.
מפלתו של מוראן תרמה לנסיקתו של קפונה, והוא הפך לאחד השמות החמים ביותר בארה"ב, לטוב ולרע: הציבור הוקסם והסתקרן ממנו, האויבים שלו השתוקקו לחסל אותו ושלטונות החוק היו נחושים להכניס אותו מאחורי סורגים - וכל זאת בזמן שעסקיו גלגלו מאות מיליוני דולרים.
למרות ההצלחה ואולי בגללה, קפונה חשש שבמוקדם או במאוחר ייגמר מזלו, ושאחד מאויביו הרבים יצליח לחסל אותו. הוא התבצר במלון לקסינגטון שבשיקגו, והקיף את עצמו בשומרי ראש ובמאבטחים חמושים בכלי נשק מכל הסוגים. כלי הרכב שבהם נסע היו ממוגני ירי ועמידים בפני פיצוצים, ובכל אשר הלך וידא מראש שהמקום שאליו עתיד היה להגיע מאובטח לחלוטין, וכי יהיו לו דרכים להימלט ולהסתתר אם יהיה בכך צורך.
בשנת 1929 שלטונות החוק סוף-סוף הצליחו לשים את ידם עליו, אך לאו דווקא מהסיבות המתבקשות: הוא נשלח לכלא לעשרה חודשים בגין החזקת נשק לא חוקי, וריצה את העונש בתא מפואר יחד עם שומר ראשו – מה שהעלה את הסברה שקפונה עצמו היה זה שביקש להיכלא בניסיון להתחבא ממבקשי רעתו. התקופה בכלא לא עמעמה את זוהרו, ובטח לא גרמה לו לשקול להוריד פרופיל. לאחר שהשתחרר ב-1930 הוא נשאר בגדר המטרה הראשונה של כל מתנגדיו, ואף קיבל את התואר "אויב הציבור מספר אחת" ממועצת הפשע של שיקגו – ארגון של אנשים מקומיים בעלי כוח ששמו להם למטרה להילחם בשחיתות ובפשע שבעיר.
באותה תקופה נכנס שחקן חדש להתרחשויות בעיר: אליוט נס, שעבד ברשות לאכיפת החוקים אשר אסרו על ייצור ומכירה של אלכוהול, מונה להיות זה שיוביל את המלחמה במפירי החוק. נס ואנשיו לקחו את המשימה ברצינות, ובעזרת מידע פנימי שהשיגו הצליחו להביא לתפיסתן ולסגירתן של עשרות מבשלות של שתייה חריפה.
קפונה כנראה קצת נלחץ מהעובדה שלפתע יש איש חוק שבאמת עושה את עבודתו כשורה, וניסה לגייס אותו לשורותיו. להפתעתו, נס הודיע לו שאותו לא קונים כל כך בקלות, ולאחר שסירב סיפר על ניסיונות השוחד של קפונה בתקשורת, שהעניקה לנס ולאנשיו את הכינוי הבומבסטי "הבלתי משוחדים". העיתונים הנלהבים דיווחו באופן שוטף על הצלחותיו, והפכו אותו לסוג של גיבור הנלחם בפשע.
באותה תקופה החבל הלך והתהדק סביב צווארו של קפונה, ונפילתו אכן הייתה ממש מעבר לפינה, אך לא היה זה אליוט נס שגרם לה - וגם לא האויבים הרבים שרכש לעצמו לאורך השנים. היו אלו אנשי מס ההכנסה שהביאו למפלתו של הפושע המפורסם. בסוף שנת 1931 הורשע קפונה בהעלמת מס בשווי של 165 אלף דולר – לאחר שכמה שנים קודם לכן קבע בית המשפט העליון שיש חובת תשלום מס גם על הכנסות ממקורות לא חוקיים. קפונה הואשם ב-22 מקרים של העלמת מס וב-5,000 עבירות על חוקי היובש, אך גם כאן יצא יחסית בזול כשזוכה מ-17 אישומי מס ומכל העבירות על חוקי היובש. יחד עם זאת, הבשורות היו עדיין מרות עבורו: מלך המאפיה של שיקגו נידון ל-12 שנות מאסר.
בחודש מאי 1932 קפונה נכנס לכלא הפדרלי באטלנטה, שנחשב לאחד הנוקשים והמחמירים בארה"ב, אך אם היה מישהו שחשב שסיפורו יסתיים שם ושקרנו תרד – הוא התבדה במהירות. כספו הרב והקשרים הפנימיים שהיו לקפונה בבית הכלא הפכו אותו לכוכב בעל כוח רב גם מאחורי הסורגים. זה כמובן הביך מאוד את התובע הכללי, שהורה להעביר את קפונה לכלא אלקטרז המפורסם בסן פרנסיסקו, שבו שכנו העבריינים המסוכנים ביותר ושנחשב לכלא השמור בעולם, הודות למיקומו על אי מבודד.
ההחלטה להעביר את קפונה לאלקטרז התגלתה כמוצלחת עבור שלטונות החוק – שם הוא הפך להיות אסיר מן המניין, וכוחו, כספו וקשריו כבר לא היו רלוונטיים או הועילו לו בשום צורה. הוא אף היה קורבן להתנכלויות מצד האסירים האחרים, שלא התרשמו מעברו וממעמדו בעולם החיצון, ואף נדקר בידי אחד מהם. היחס המנוכר של האחרים אליו גבר כשסירב לקחת חלק בשביתות האסירים ובמרידות שהתרחשו מדי פעם בכלא. על ידי סירובו קפונה קיווה לקבל שחרור מוקדם על התנהגות טובה, אך לא קיבל את מבוקשו ובפועל רק השניא את עצמו על האסירים האחרים.
בשנת 1933, בזמן ששהה בכלא, עסקיו של קפונה ספגו מכה ניצחת לאחר שחוק היובש בוטל, ובעסקי האלכוהול הלא חוקיים שלו כבר לא היה צורך. תוך זמן קצר הכנסות הארגון שלו נעלמו כמעט כליל, מה שדרדר עוד יותר את מצבו הנפשי. בריאותו הלכה והידרדרה, ומחלת העגבת שבה נדבק כמה שנים קודם לכן, ושממנה לא הבריא לגמרי, התפרצה שוב בגופו. בשלב מסוים הוא אושפז באגף החולים של בית הכלא וסבל מהזיות ומדמנציה. בסופו של דבר עונשו אכן קוצר בשל התנהגות טובה, אך "אל הגדול", כפי שנהגו לכנות אותו בימי הזוהר שלו, כבר לא היה אלא צל חיוור של עצמו.
בשנת 1947 הוא לקה בשבץ מוחי, ואף שהחלים ממנו חלה זמן קצר לאחר מכן בדלקת ריאות קשה שהביאה למותו, בגיל 48. הוא נקבר בבית הקברות מאונט אוליב בשיקגו לצד אביו ואחיו, וב-1950 הועברו שאריותיהם לבית קברות אחר בעיר.
קפונה הותיר אחריו את אשתו מיי ובנו אלברט. לבני הזוג לא היו ילדים נוספים, והדעות לגבי הסיבה לכך חלוקות: יש הטוענים שהעגבת שבה חלה קפונה הותירה אותו עקר, בעוד שאחרים טוענים שהוא הדביק את אשתו בעגבת והיא זו שהפכה כתוצאה מכך לעקרה. מיי לא לקחה חלק בעסקי הפשע של בעלה, אך לא הייתה עיוורת למעשיו, כמו גם לעובדה שנהג לבגוד בה. פעם אמרה לבנם: "אל תעשה את מה שאביך עשה לי. הוא שבר את ליבי". שיערה האפיר עוד לפני שמלאו לה 30, כנראה בגלל המתח הרב שבו הייתה שרויה. למרות הכול היא נשארה נשואה לו עד יום מותו, ואף ביקרה אותו כשהיה כלוא באלקטרז. גם היא הפכה לסלב בעל כורחה, ולא פעם נאלצה להתחמק מהצלמים שניסו להשיג תמונה שלה עבור העיתונים. ב-1965 תבעה את יוצרי סדרת הטלוויזיה "הבלתי משוחדים" על הפרת פרטיות – אך התביעה נדחתה בבית המשפט.
בניגוד לאביו, אלברט היה אדם שומר חוק רוב הזמן, ונתפס רק פעם אחד כשגנב מחנות – על כך נידון למאסר על תנאי. הוא התחתן בשנת 1941 ונולדו לו ארבע בנות. ב-1966 הוא מאס בתשומת הלב שקיבל בזכות שם המשפחה הידוע לשמצה שלו, ושינה את שם משפחתו לבראון. מיי הלכה לעולמה בשנת 1986, בגיל 89, בעוד שאלברט נפטר גם הוא בשיבה טובה בשנת 2004, כשהיה בן 86.
אל קפונה הלך לעולמו בגיל צעיר יחסית אך הפך עוד בחייו לאייקון ולאגדה, מעמד שהשתמר עד ימינו. שמו הפך לשם נרדף למאפיונר רב-עוצמה, ודמותו וסיפורו תוארו באין-ספור ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה, החל מרוברט דה-נירו שגילם אותו בסרט "הבלתי משוחדים" מ-1987, לצידם של קווין קוסטנר, שון קונרי ואנדי גרסייה, ועד לסטיבן גרהאם שגילם אותו בסדרה "אימפריית הפשע" ולטום הרדי, שבשנת 2020 גילם אותו בסרט הקרוי על שמו.
