המיתוס של רומי שניידר: האישה המרהיבה והעצובה בתולדות הקולנוע
החיים כנצר לשושלת אצולה קולנועית אוסטרית. הרמזים לכך שאמא שלה הייתה המאהבת של היטלר. התפקיד שבנה אותה - אבל גם הרס אותה. הרומן הסוער עם אלן דלון. הטרגדיות, הכעס על מדורי הרכילות, האלכוהוליזם והדיכאון. 40 שנה לאחר מותה המסתורי ורגע לפני שסרט חדש על חייה מוקרן בפסטיבל קאן, נדמה שהמיתוס של השחקנית והכוכבת רומי שניידר מסרב לגווע
כתבות נוספות משדרת הכוכבים:
רוק הדסון: איך הפך שחקן בינוני לכוכב עולמי?
כך כבשה אודרי הפבורן את הוליווד
סופיה לורן: "החיים שלי היו נפלאים ויוצאי דופן"
לרגל יום השנה ה-40 למותה של שניידר, פסטיבל קאן ה-75 שייפתח השבוע יערוך לה מחווה. מאז 1957 שנייידר הייתה בת בית אהובה בעיר הנופש הצרפתית, כישרונה ויופיה עיטרו לא אחת את מסכי הפסטיבל וכמובן את השטיח האדום. ב-1962, התמונות שלה עם אלן דלון, בן זוגה דאז, האפילו על שאר אירועי הפסטיבל. השנה אף יוצג "רומי, אישה חופשייה", סרט תיעודי חדש ומקיף על חייה, מותה ויצירתה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
רומי שניידר נולדה בשם רוזמרי מגדלנה אלבאך בווינה, בשנת 1938. זו הייתה תקופה נפיצה במיוחד: שישה חודשים אחרי האנשלוס - סיפוח אוסטריה לגרמניה - ובדיוק שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. היא הייתה נצר לשושלת שחקנים: סבתה כונתה "שרה ברנאר האוסטרית"; אביה, וולף אלבאך-רטי, כונה "המאהב של הקולנוע האוסטרי", והופיע בקומדיות ובסרטים מוזיקליים; ואימה, מגדה שניידר, כונתה "גרטה גרבו האוסטרית", והייתה אחת הכוכבות הגדולות בארצות דוברות הגרמנית בשנים שקדמו למלחמה.
בזמן המלחמה, המשפחה גרה סמוך לקן הנשרים - מתחם האירוח, הנופש והשליטה ההררי והמבוצר של אדולף היטלר, במדינת בוואריה שבדרום-מזרח גרמניה. המשפחה התארחה לא אחת במשכנו של הצורר הנאצי, שכן מגדה הייתה אחת השחקניות המועדפות עליו. ב-2018 עיתונאית גרמנייה בשם אליס שוורצר עשתה כותרות כשחשפה ריאיון עם רומי שניידר, שאותו ערכה ב-1976. שוורצר חשפה ששניידר "הייתה משוכנעת שאימה קיימה יחסי מין עם היטלר. רומי לא הפסיקה לבכות כשדיברה על כך, וטענה שמעולם לא סלחה לאימה על כך שנהגה לבקר את היטלר באתר הנופש שלו בהרי האלפים".
לאחר שהוריה התגרשו, שניידר נשארה בחזקת אימה, שהתחתנה עם המסעדן הנס הרברט בלאצשטיין. רומי רמזה בהמשך כי הוא ניצל אותה מינית. מגדה החלה לדחוף את בתה לעבר קריירה קולנועית. בגיל 15, בעודה מתחנכת בפנימייה בזלצבורג, היא עשתה את תפקידה הראשון בסרט הגרמני "כשהסיגליות הלבנות יפרחו שוב", שזכה להצלחה. האם והבת אף הופיעו יחד במספר סרטים, ועד מהרה רוזמרי מגדלנה אלבך הפכה לרומי שניידר.
בשנת 1954 שניידר התפרסמה עם "נעוריה של מלכה", שבו גילמה את המלכה ויקטוריה הצעירה. ארנסט מרישקה, שביים אותה בסרט, הוא גם זה שאחראי לפריצה הבינלאומית הגדולה שלה. מרישקה ליהק אותה לתפקיד סיסי - כלומר אליזבת, נסיכת בוואריה ולימים קיסרית אוסטריה ומלכת הונגריה - בסרטים "סיסי" (1955), "סיסי, הקיסרית הצעירה" (1956) ו"גורלה של מלכה" (1957). הסרטים ניפצו את הקופות, ושניידר הפכה לשם מוכר ברחבי העולם, אבל גם לשם נרדף לקיטש מתקתק, רומנטיקה זוהרת ואירופה המלכותית של פעם, שלעולם לא תחזור.
שניידר שנאה את התדמית הדביקה הזאת. "אם עוד פעם מישהו יכתוב או יגיד שאני חמודה", כתבה שניידר ב-1957, "אני אחטיף לו מכה. הגיע הזמן שאפסיק להיות מנומסת ועדינה ולחייך כמו טיפשה. במילא לא מפרגנים לי, אז לפחות שאעשה מה שאני באמת רוצה". מאחר ששניידר ניחנה בחוש הומור, היא חתמה על רוב מכתביה: "המלכה" או "המלכה שלך", וגם "הקיסרית סיסי".
אף שעשתה במהלך הקריירה שלה תפקידים מגוונים ועבדה עם יוצרים נחשבים כמו ג'וזף לוסי ("רצח טרוצקי"), קלוד מילר ("חקירה לילית"), לוקינו ויסקונטי (ב"לודוויג" היא שוב גילמה את סיסי), קלוד סוטה ("אלה הם החיים", "סיזאר ורוזאלי", "להתחיל מחדש") ואורסון וולס ("המשפט"), ואף הופיעה בסרטים הוליוודיים ("מה חדש חתלתולה", "סיפורו של אדי צ'אפמן") - שניידר לעד תישאר מזוהה עם דמותה של סיסי. זאת על אף שעשתה הכול כדי להתרחק מהטייפקאסט המתוק ומהדמות "שנדבקה אליי כמו דייסת קוואקר", ולהוכיח שהיא שחקנית איכותית.
"חשוב לי מאוד להגיד לך שנשארתי בדיוק כמו שהייתי", כתבה שניידר ב-1958 למרישקה, החבר הנאמן והבמאי שגילה אותה. "כולם חושבים שאני סנובית, אבל אתה יודע שאלה שטויות, ואם נדמה לך שהפכתי לכזאת - בבקשה תגיד לי". במכתב נוסף שכתבה למרישקה, שנה לאחר מכן, התוודתה: "אני שונאת להיות שחקנית. זה מקצוע נורא. רק עכשיו נודע לי על מותו של סבי האהוב, ולא נותנים לי פה בהסרטה אפילו לבכות. אני חייבת הרי להישאר יפה לכבוד המצלמה - אסור לי להיות אנושית או בכלל לאהוב. אפילו להלוויה של סבא אני לא יכולה ללכת. מה פתאום שיפסיקו פה את הכול בגללי? ההצגה חייבת להימשך, ואני שונאת את עצמי".
חייה הרומנטיים של שניידר השברירית והאימפולסיבית היו סוערים ועתירי דרמה, ומדורי הרכילות שמחו לדווח על כל פרשיות האהבה והמשברים. ב-1958 היא ניהלה רומן קצר עם השחקן הגרמני הפופולרי הורסט בוכהולץ, שאיתו עשתה שני סרטים. שנה לאחר מכן התאהבה בצילומי הסרט "כריסטין" בכוכב הצרפתי המצודד אלן דלון, שהיה אז פחות מפורסם ממנה. "התאהבנו זה בזו כמטורפים", כתב דלון במאמר שפרסם ב"פארי מאץ'" אחרי מותה. "לעיתים היינו שואלים את עצמנו מי התאהב במי ראשון, והיינו עונים שהתאהבנו זה בזו ביחד. אלוהים, כמה שהיינו צעירים וכמה שהיינו מאושרים".
דלון הציע לה לעבור עימו לפריז ושניידר נעתרה, בצעד שקומם עליה את מעריציה הגרמנים והאוסטרים שראו בה בוגדת. המעבר שלה לצרפת חולל שערורייה, והתקשורת הגרמנית תקפה אותה על כך שהיא זונחת את מולדתה. שניידר התקשתה בהתחלה להתערות בעיר האורות ובקרב חבריו של דלון, וחשה בדידות. דלון ושניידר היו ה"בראנג'לינה" של שלהי שנות ה-50 וראשית שנות ה-60 של המאה הקודמת. "אני מרגישה מטומטמת", כתבה למרישקה מפריז. "אני לא מבינה על מה מדברים ומה רוצים ממני, וזו הרגשה איומה, אבל אני מוכרחה לוותר בגלל אלן. הוא אומנם לא יודע אנגלית ואני לא יודעת צרפתית, אבל הוא כל כך משמח אותי".
עד מהרה הפסיק הרומן לשמח את שניידר. בלילות, דלון היה הולך לבלות עם חבריו או עם המאהבות שלו, וכששניידר הייתה רוטנת או מתלוננת, התשובה שלו הייתה זהה: "יקירתי, אף אחד לא מעכב אותך". דלון בגד בה בין היתר עם הזמרת-שחקנית-דוגמנית הגרמנייה ניקו ("ולווט אנדרגראונד"), ומהקשר הזה נולד הבן ארי. אחר כך בגד בה עם מלצרית בשם נטלי ברתלמי. ב-1963 נפרד דלון משניידר והתחתן עם ברתלמי. למרות זאת, דלון ושניידר שמרו על קשר, והוא תמך בה ברגעים קשים והמשיך לעשות איתה סרטים, דוגמת "הבריכה" ו"רצח טרוצקי".
אחרי הפרידה מדלון, שניידר התנחמה בזרועותיו של הארי מאיין, שחקן ובמאי תיאטרון גרמני ממוצא יהודי. מאיין התגרש למענה, והשניים נישאו ב-1965. לזוג נולד בן, דוד-כריסטופר, שלמד בגן ילדים יהודי בברלין. לאחר שילדה את בנה, שניידר לקחה פסק זמן של שנתיים מהקריירה והתמסרה לאימהות. גם הקשר עם מאיין לא שרד, והשניים התגרשו ב-1972. מאיין התאבד כעבור שבע שנים. אחרי מספר רומנים, כולל השחקן ברונו גאנץ ("מלאכים בשמי ברלין"), שניידר התחתנה ב-1975 עם המזכיר האישי שלה - התסריטאי דניאל ביאזיני. בחתונתם היא הייתה כבר בהיריון, אולם בעקבות תאונה היא הפילה, והאובדן גרר דיכאון ממושך.
ב-1977 נולדה לזוג שניידר-ביאזיני בת: השחקנית הצרפתייה שרה-מגדלנה ביאזיני. אבל לידת הבת לא ממש עזרה לנישואים האלה לשרוד. השניים נפרדו ב-1981, וכמו דלון לפניו, גם ביאזיני נשאר איתה בקשר ותמך בה בתקופות הקשות.
הכוכבות וההצלחה לא הסבו לה אושר. שניידר הייתה מוטרדת ממה שנכתב עליה בצהובונים. בין היתר נטען שהיא מתאהבת בכל במאי שאיתו עבדה, ושאם הוא לא נכבש בקסמיה ונכנע לה - היא הייתה נופלת למצבי רוח קשים ומחבלת בצילומים. "אני כל הזמן עושה חשבונות, ועדיין כולם חושבים שאני קלילה. אין מה לדבר - בחיים אני שחקנית גרועה". היא נהגה להתקשר באמצע הלילה לחברים שלה, העירה אותם והתלוננה שהם שוכחים אותה ולא מתקשרים. בעיקר היא התקשרה לקטר על יחסה של התקשורת, שמכנה אותה "חתלתולה מפונקת שחושבת שמגיע לה הכול" או "היסטרית".
כדי להתמודד עם המשברים והדיכאונות, שניידר נטלה כדורים ושקעה בעבודה. הקריירה שלה הובילה אותה גם לישראל: ב-1969 היא הגיעה לצילומי הסרט "בלומפילד" שביים ריצ'רד האריס (אחרי שאורי זוהר פרש מהפרויקט), שגם כיכב בו. שניידר גילמה פסלת שחיה ופועלת ביפו העתיקה. לצידה הופיעו שחקנים ישראלים, בהם יוסי ידין, שרגא פרידמן, אביבה מרקס, יוסי גרבר, ז'ק כהן וגדעון שמר. הסרט יצא לאקרנים ב-1971, התחרה בפסטיבל ברלין והיה מועמד לגלובוס הזהב, אבל לא זכה להצלחה קופתית.
ביולי 1981 חוותה שניידר טרגדיה שממנה לא התאוששה: בנה האהוב דוד, אז בן 14, מת כאשר טיפס על גדר הברזל המחודדת בבית הוריו של אביו החורג. אחרי מותו של דוד העבודה כבר לא הייתה מפלט ופיצוי, וימים אחדים לפני מותה אמרה לבן זוגה דאז, המפיק לוראן פטאן שגם מצא אותה, שהיא הגיעה לסופה של המנהרה. "היה לך הכול", כתב דלון לאחר מותה. "היית יפה, עשירה, מוכשרת. מה היה חסר לך? מעט שקט, מעט אושר".
ארבעה עשורים חלפו מאז מותה, אבל המיתוס של רומי שניידר עדיין כאן. מעריציה מוכנים להשקיע סכומים נכבדים תמורת פריטים מעיזבונה, ממכתבים ועד תלבושות. עד היום שניידר נוכחת בחנויות באירופה, ודמותה מככבת על גבי פוסטרים, גלויות ואלבומים. גילויים חדשים בנוגע לחייה או למותה ממשיכים להפציע מעת לעת, עושים כותרות, והצגות על אודותיה, ספרים ופרסים המוענקים על שמה מחזיקים את המיתוס בחיים גם הרבה אחרי מותה.
שניידר הפכה ליקירת הקהילה הגאה, דבר שנוכח ביצירתם של במאים הומוסקסואלים שעשו לה מחוות: פדרו אלמודובר הקדיש את יצירת המופת עטורת הפרסים "הכול אודות אמא" לבטי דייוויס, לג'ינה רולנדס ולרומי שניידר, והוא סבור שהשלוש היו במיטבן כאשר הן גילמו שחקניות בסרטים שלהן. עמוס גוטמן המנוח, שהעריץ אף הוא את שניידר, אזכר אותה בשניים מסרטיו, "נגוע" ו"חסד מופלא". גם פרנסואה אוזון עשה לה מחווה בסרט המוזיקלי "שמונה נשים".
לפני עשור נערכה סמוך לפריז תערוכה לכבוד שניידר, ובה נכתב: "רק לעיתים רחוקות הייתה שחקנית כה יפה וכה מרגשת. רק לעיתים רחוקות הייתה כוכבת, שכך בורכה על ידי האלים ושהגורל כל כך עינה אותה. רק לעיתים רחוקות הייתה אישה כה מוכשרת וכה מיוסרת". אפשר רק לדמיין אילו גילויים חדשים יביא איתו "רומי, אישה חופשייה" בבכורה שלו בפסטיבל קאן, אבל דבר אחד בטוח: הוא יעורר הרבה געגועים לאחת הנשים המרהיבות והעצובות בתולדות הקולנוע, כוכבת שאי אפשר היה להסיט ממנה את המבט.
