"המון אנשים הבינו בתקופה הזו שהם מגויסים, כל אחד בדרכו", מספר רן דנקר. "אני חלק מקהילה גדולה של אמנים שעושים כמה שהם יכולים. אני משתדל להיות איפה שמבקשים אותי, איפה שרק מצייצים ואומרים 'בוא'. אנחנו מנסים להגיע לכולם. יש המון מפגשים עם אנשים".
כיאה לתקופה המשונה, לא פשוטה ובעיקר עצובה שבה אנחנו נמצאים, גם ההופעות הנוכחיות של דנקר הן לא שגרתיות, ובטח לא מהסוג שנהג לעשות לפני השביעי באוקטובר.
כשהתארח השבוע בפודאקסט "הברזייה", הוא סיפר: "הייתי בכמה הלוויות, בכמה חתונות, זה דבר שלא עשיתי מעולם. זה להיות עם אנשים ברגעים הכי מאושרים, חשופים, כואבים שלהם. זה שם אותי בסיטואציות שהלב שלי מתרחב בהן לממדים עצומים. אתה לומד המון על עצמך ועל החברה שלנו. תקופה משונה, מרחיבת לב ובאמת מאוד עצובה. זה אולי ישמע מוזר אבל זו פריווילגיה שלנו כישראלים, להיות בין השמחה לעצב בצורה כל כך קיצונית. ימי הזיכרון והעצמאות שלנו הכי מספרים את זה. זו תמיד התחושה הלא נוחה הזאת, המעבר המהיר הזה ואז אתה חוגג כי צריך לחיות".
בר זגה
רן דנקר: "כשיש כ"כ הרבה מוות מסביב, זה רגע עוצמתי להביא בו חיים"
50:32
איך בכלל מצליחים לשיר ברגעים קשים כל כך, כמו בהלוויה?
"אי אפשר. אני זוכר רגע בהלוויה של התצפיתנית רוני אשל ז"ל שנרצחה בשביעי באוקטובר, כשהמשפחה דיברה ואני בוכה נהרות, לא קצת. אמא מדברת, אבא מדבר, האחים מדברים ואני מייבב, ואני צריך לעלות ולשיר מול עשרות אלפים, כל כפר סבא הגיעה. ואז ניגש אליי חייל בקבע, מהמארגנים של האירוע, שם עלי יד ואמר, 'זה ממש בסדר שתהיה כמו שאתה'. זה הרגיע אותי כי הבנתי שאני לא בפרפורמנס. כולם שבורים כרגע. מה שאתה צריך לעשות זה להיות אנושי ואני חושב שזה משהו שבכלל קרה לנו. בימים האחרונים אני מתחיל להריח קצת קולות אחרים, אבל אני מסרב לקבל את זה ולשים על זה את הפוקוס בינתיים. אנחנו צריכים ללמוד משהו עמוק מאוד ומשמעותי מהתקופה הזו".
לפני המלחמה הופעת והשתתפת בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית. בתחילת השבוע נפלה החלטה והביטול של עילת הסבירות ירד מהפרק. איך הרגשת?
"בכנות רבה, לא הספקתי להתעסק בזה. הייתי מהתומכים אז כמובן ששמחתי, אבל אני מסכים שזה לא הזמן להתעסק בזה. מצד אחד אתה לא מפסיק להילחם על זכויות אדם ודמוקרטיה גם בזמן מלחמה, ומצד שני אנחנו ברגע מאוד שברירי ואני לא רוצה בשום תסריט מזעזע, לדמיין שאולי הדבר הזה יצית מחאה ופילוג ואת השיח ששבר לי את הלב.
"בשנה האחרונה הסתובבתי שבור לב, באמת. זה ברור שכעס ועצב מחלישים את המערכת החיסונית שלנו. אני לא רוצה לדמיין שאולי שוב נהיה במקום הזה. אני מרגיש שקיבלנו בתוך הטרגדיה הזו מתנה גדולה, באו והניחו בפנינו ואמרו 'קרה לכם הדבר הכי נורא שיש', ובמקביל, תראו איזה אנשים מדהימים יש פה שמוכנים ורוצים להילחם על המקום הזה, בין אם הם צודקים ובין אם לא, בין אם הם חושבים ככה או אחרת. אני מתפלל שנדע אפילו להתווכח או לריב ממקום אחר, חדש, ממקום מכבד שלוקח בחשבון את האחר. אני לא הייתי מסוגל לשמוע אף קול אחר, כמו שאף אחד אחר לא היה מוכן לשמוע את הקול שלי, וזאת אלימות וגם אני מכה פה על חטא".
בתוך כל הכאוס ושידורי החדשות האינסופיים, ערוץ קשת החליט לעשות את הצעד הראשון בדרך לסוג של חזרה לשגרה טלוויזיונית והחזיר למסך את "הכוכב הבא". ההחלטה התקבלה ברגשות מעורבים – מצד אחד ההתנגדות הייתה רבה, מצד שני הרייטינג הגבוה מספר שאנשים בכל זאת מעוניינים לצפות.
דנקר שחזר השנה לשולחן השופטים, היה דווקא בין המתנגדים למהלך: "חשבתי שזה מוקדם ממש", הוא מודה. "אבל רציתי לתת צ'אנס בגלל ההבנה שמוזיקה משמחת ומרפאת אותי, וגורמת לי לחוש דברים שעושים לי טוב בחיים. יום הצילום הראשון היה מאוד קשה, לכל השופטים ולכל ההפקה".
"הכוכב הבא" הייתה אמורה לספק אסקפיזם, גם אם חלקי, אבל הטרגדיה חלחלה גם לשם כשהתברר שאחד הזמרים שנבחנו לעונה הנוכחית הוא שאול גרינגליק, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה.
דנקר מספר: "האודישן הראשון היה של שאולי. הוא עלה לבמה, ראינו חייל וכולנו בוכים, זו הייתה תחילת המלחמה. עולה האיש היפה תואר והמתוק הזה, ומספר שהוא הגיע עכשיו מעזה ובא לעשות אודישן. ואתה אומר, באיזה עולם חייל שנלחם בא לעשות אודישן, ושר כל כך יפה. כולנו התפרקנו. הבנו שיש לנו משימה והיא להיות עכשיו הלהקה הצבאית, מרימי המורל, האסקפיזם, הלב. היינו צריכים לקבל על עצמנו את הדבר הזה. שאולי פרש מהתוכנית קצת לאחר מכן כי הוא היה צריך להיכנס לעזה, ולצערנו גם נהרג. המציאות טפחה חזק מאוד על התוכנית".
ובין כל העצב יש גם שמחה – זמן קצר לאחר תחילת המלחמה דנקר ובעלו איתי וייזר הביאו לעולם בת בהליך פונדקאות שבוצע בישראל, ודנקר הוסיף לרזומה שלו את הטייטל המרגש "אבא". הוא ממהר להזכיר שלתינוקת החדשה יש שתי אחיות גדולות, בנותיו של וייזר מהורות משותפת, שהוא ודנקר מגדלים ביחד: "התואר 'אבא' זה תואר שווה שאני מסתובב איתו כבר 12 שנים, בצורה קצת שונה".
ואיך זה הפעם, כשהתינוקת היא בשר מבשרך?
"חוויה שאי אפשר להשוות אותה לשום דבר בעולם. מאוד מרגשת, מאוד שונה. מסתכל עליך יצור שיש טוענים שדומה לי, אני פחות רואה את זה, אני יותר רואה את אמא שלי".
איך החוויה של להיות בלידה?
"חוויה מדהימה ומשנת חיים. ברגעים כאלה, כשיש כל כך הרבה מוות סביבך, בטח כשזה עוד היה בימים הראשונים, זה רגע נורא עוצמתי להביא בו חיים. אבל אני לא יכול לנתק אותו מהקונטקסט של התקופה והאירוע. מרגיש לי שאני לא מסוגל לשים על זה את הפוקוס כשכל הדבר הזה קורה מסביב. אבל אגיד שזה אושר שאי אפשר להסביר אותו. בחיים הפרטיים שלנו, היא אושר ואור גדול, זה גם השם שלה. חשוב לי להגיד שעשינו הליך פונדקאות בישראל עם משפחה, ומילים לא יספיקו כדי לספר כמו אנחנו אוהבים אותם וחייבים להם. יגיע הרגע שבו יהיה אפשר לדבר על זה".
אתה קם בלילה, מחתל?
"אני עושה הכול. אני וקרן פלס דיברנו על זה שאנחנו אפילו אוהבים את הריח של הקקי של התינוקות שלנו, ואיתי לוי שעוד אין לו ילדים, אמר 'איכס, מי אוהב ריח של קקי?', אמרתי לו 'כשזה יהיה הקקי של התינוק שלך, אתה תבין על מה מדובר, זה איבר ממך'".
יש את אלו שטוענים שילד צריך אמא. זה משהו שאתה מרגיש?
"אני אתחיל מהסוף - בשורה התחתונה זה ממש לא משנה. כל עוד יש אהבה ואתה שם, זה לא רלוונטי. אבל כן מצאתי את עצמי אומר כמה פעמים לאיתי, 'אתה לא חושב שחסרה לה דמות נשית?'. אני חושב שזה נורא טבעי להרגיש ולשאול את זה. בפנים, בגרעין שלי, התשובה ברורה לי לגמרי. לא כי אישה לא חשובה חלילה, אישה מאוד חשובה, אבל לא חסר לבת שלנו כלום ואנחנו גם האבא וגם האמא שלה. אני מרגיש שהיא מאושרת, שהיא הגיעה לבית שיכול ושייתן לה המון וגם יש סביבה נשים, אם זה סבתא שלה או אמא של הבנות, אנשים שנמצאים שם, חברות וחברים שנמצאים איתנו. אני לא חושב שחסר לה כלום.
"בסופו של דבר זו באמת אמירה הומופובית, אבל לא ממקום רע אלא מבורות. האינסטינקט שלנו, וגם שלי, הוא להגיד את זה כי גדלתי עם אמא, ואני אפרופו גדלתי רק עם אמא, בלי אבא. אבל אני לא מרגיש שחסר לה משהו כשאני מחזיק אותה לפנות בוקר ומסתכל עליה ומאכיל אותה, אני מרגיש שאני האמא והאבא שלה וכל העולם".
בשבוע הבא תחגוג יום הולדת. מוזר לך להגיד שאתה בן 40?
"קצת, אבל זה גם טבעי. אני גאה בגיל הזה מאוד. זה מרגיש מבוגר בדברים הקטנים, אם יש יום שעבדת בו קשה אז אתה יותר עייף, הגב כואב. באמת איזה קלישאה אני. בגדול אני אוהב לצלול לעומקים בנפש, ואני מרגיש שבגיל הזה, זה כבר לא טרחני, מותר לי. די, אתה בן 40, זה כבר לא משנה. זה מוריד איזה משקל. פעם ליאור אשכנזי אמר בראיון 'מה אכפת לי יש לי כרס או אין לי כרס, פעם כל הזמן הייתי צריך להיות החתיך הזה', וזה נכון. אני עדיין מנסה לשמור על הכרס ועל התזונה, בכל זאת אני עדיין צריך לשיר את 'השמלה החדשה שלי' וקצת להיראות סקסי על הבמה, למרות שכרס זה סקסי בעיניי. אבל פחות צריך להוכיח לעולם, פאק איט אני עושה את שלי. יש אחרים שיגידו דברים חשובים עכשיו, אתה תעשה את מה שאתה אוהב. יש בזה משהו מושך בעיניי".
יש גברים שעוד לפני הגיל הזה כבר מתחילים עם בוטוקס וחומצות לפנים. זה משהו שאתה חושב שתעשה?
"אני מאוד אוהב שאמרת 'תעשה', זאת אומרת שאתה רואה שאני לא עושה. אני לא יודע אם זאת מחמאה או לא. אני לא עושה. אני ברמה של מטפח את עצמי בקטנה, לפעמים שם קרם, לפעמים לא. גבר טיפוסי עם קצת מודעות. נבר סיי נבר. אני אגיד שמרגש אותי לראות חיים בפנים של אנשים. איתי בן זוגי גדול ממני בכמה שנים, ואני לא יכול לדמיין שהוא יחזור הביתה אחר, מתוח יותר. למרות שראיתי על קולגות שלי שלא ידעתי שהם עושים, ואז גיליתי והם נראית נהדר. אולי צריך לצאת מהתפישה הזו ולהסתכל על זה כמו 'למה לא לקנות ג'ינס שיושב עליך טוב'. אבל אני לא שם. בוא נחזיר את זה בינתיים לבסיס הזה, פסע מ-40. אני אפילו אני אגיד שאני לא שם פילטר באינסטגרם, אני משתדל שלא בתקופה הזו. יש עכשיו חטופות וחטופים בעזה, יש חיילים בשטח, ואתה תעשה לעצמך פילטר? לא יהיה. בוא נשאיר את זה בטבעי".
