הדוגמנית והשחקנית ניבר מדר מוברגת עמוק בתעשייה כבר יותר מעשור, אבל היא עדיין לא הצליחה להתרגל לראיונות. "אני מרגישה שאני תמיד במעין מגננה על הפרטיות שלי. מגיל 17 אומרים לי 'בואי תפתחי את נפשך ואת כל מכאובייך ותהפכי את זה לעניין פומבי'. עשיתי את לאורך השנים עם הרבה התנגדות. כל מי שעבד איתי, כולל הסוכנות שלי, יודעת שבכל פעם שרוצים לעשות איתי ריאיון, זה מלווה בהרבה 'תשמרו עליי'".
יש משהו כואב בלהוציא החוצה. כמה שידעו פחות, ככה את תהיי פחות פגיעה.
"נכון. דוגמנית בחו"ל לא צריכה לעשות ראיונות או לספר על חייה האישיים כדי להצליח – היא יכולה, אבל לא חייבת. רק אצלנו פה בישראל, בתעשייה הזאת, דוגמנית צריכה להתראיין כחלק מהעבודה. בארץ לא נותנים להסתיר, כי הקהל כאן נורא קטן, נורא מכיר ורוצה להיות קרוב, והוא גם הרבה פעמים באמת קרוב".
פודקאסט הברזייה – ניבר מדר
לא סתם מדר, 29, מעלה את החששות שלה בתחילת הריאיון לפודקאסט "הברזייה" של מגזין הסופ"ש ב-ynet. לפני מספר שנים היא חשפה את העובדה שמגיל צעיר היא מתמודדת עם דיכאון כרוני וחרדות. זה לא מובן מאליו שמפורסמת, בטח כזו שבאה מהתחום שבו הכול צריך להיראות מושלם, מראה את הצדדים הפחות פוטוגניים שבחייה ומדברת על קשיים נפשיים.
"כשסיפרתי דברים אישיים על החרדות והדיכאון, קיבלתי תמיכה מאוד גדולה, למרות שפחדתי מאוד. אני חושבת שיש המון אמונות שזה כאילו מקום של חולשה, שצריך להסתיר את זה, צריך להתבייש בזה. אחרי שהוצאתי את זה, בכיתי ופחדתי, סגרתי את עצמי בתוך החדר, ואז ראיתי לאט לאט את התגובות הטובות".
ממה פחדת?
"לא יודעת. באמת הרגשתי לפני זה שלהוציא את זה החוצה יהיה כמו להגיד שאני חלשה - שזה לא נכון, אבל זה מה שהרגיש לי. זה היה לי חדש, לא היו הרבה בסביבתי שדיברו על זה. רוב האנשים יגידו 'אני לא הולך לפסיכולוגית כי אני לא משוגע', אבל זה לא אומר שאתה משוגע אם אתה הולך לפסיכולוג".
בת כמה היית כשחשפת את זה שאת סובלת מחרדות ודיכאונות?
"22-21. היה לי דיכאון כרוני שהתחיל מילדות. אני עד היום לא יודעת להגיד מאיפה זה התחיל בדיוק, לא יודעת אם יש אפילו טריגר לדיכאון כרוני. הוויסות לא טוב במוח או משהו כזה, אז חייתי לצד זה. אותו הדבר עם החרדות. אני זוכרת בוודאות שהיה לי התקף חרדה כשהייתי בבגרות למחול בתיכון, ומאז אני חיה עם זה".
את מטופלת?
"אני לוקחת טיפול תרופתי - כל יום כדורים שעוזרים לי להתמודד עם הדיכאון. פעם הייתי לוקחת גם לחרדות, אבל היום אני כבר לא צריכה. עשיתי המון טיפולים מול פסיכולוגים, פסיכיאטרים, כל מיני טיפולים. עכשיו אני עושה טיפול בשיטה של מעיין בן ציון. התאהבתי בטיפול הזה, הוא עוזר לי ברמות".
"בדיכאון אני מרגישה שהכול מאוד קיצוני. יש לי קושי לעשות את הפעולות הכי קטנות ביום: מקלחת, לענות לאנשים לטלפון, ללכת לעבודה, לצאת מהמיטה. אני קצת זומבי כזה, ויש לי הרבה מאוד מחשבות טורדניות: מה הסיבה? למה אני פה? מי ירגיש בחסרוני? זה מאוד אפל"
הכדורים שעוזרים נגד הדיכאון הם לכל החיים?
"לא, אבל כרגע הם עושים לי טוב. ועם מה קורה פה במדינה, אני לא הולכת לשחרר אותם בקרוב. אני לא יודעת מה הולך לקרות מחר. זה אומנם כרוני, אבל המצב מסביב לא מסייע".
ומה קורה כשאת לא לוקחת את הכדורים?
"היו לי כמה פעמים שהפסקתי אותם בשביל לראות מה קורה וזה פשוט חזר. בדיכאון אני מרגישה שהכול מאוד מאוד גדול, הכול מאוד קיצוני - פעם למטה, פעם למעלה. יש לי קושי לעשות את הפעולות הכי קטנות ביום: מקלחת, לענות לאנשים לטלפון, ללכת לעבודה, לצאת מהמיטה. אני קצת זומבי כזה, ויש לי הרבה מאוד מחשבות טורדניות: מה הסיבה? למה אני פה? מי ירגיש בחסרוני? זה מאוד אפל".
יש איזה רצון להפסיק את הכדורים, לחזור למצב הזה ואז להגיד 'מה, אני לא בסדר?'
"אם יש לך סכרת, אתה לא תטפל בזה? אז מה ההבדל? אני צריכה לטפל בזה. ואני בטוב עכשיו, אז אני שמחה על זה. אני שמחה שיש את הפתרונות האלו וחשוב שידברו על זה יותר, כי לא מדברים על זה מספיק. תצעקו את זה החוצה, בא לי לראות את כולם מדברים על זה.
"גם כשדיברתי עם אנשים שבסביבתי על הדיכאון והוצאתי את זה, הם אמרו לי, 'שיפסיקו לדבר איתך על זה', 'למה מדברים איתך על זה, זה לא טוב שאת מדברת על זה'. לא בא לי להפסיק לדבר על זה, זה חלק ממני. אחד מהדברים הכי משמעותיים וגדולים אצלי בחיים זה המאבק היומיומי הזה. למה אני צריכה להסתיר? למה אני צריכה להפסיק לדבר? למה אני צריכה לשים לב מתי אני מדברת?".
לכאורה זה לא דבר 'סקסי' לנפנף בו. אני חושב שרואים בחורה יפה ומצפים שהכול אצלה יהיה מושלם כמו שהיא נראית. הרי יש לה קריירה והיא מצליחה, מה קשור עכשיו דיכאון?
"אני מבינה שזה לא נוח להם, אני מבינה שזה לא נעים, וגם לי, כשהייתי יותר קטנה, היה איזה רצון שיהיה שם איזה ניצוץ רחוק, שאתה אומר אולי יום אחד אני אוכל להגיע אליו ושם אין דאגות והכול מושלם שם וכיף. אנחנו רוצים לחשוב שיש איזשהו מקום שאפשר להגיע אליו ואז יהיה טוב. סליחה שאני לא מייצגת את זה, אני בכל זאת בן אדם. אבל אפשר גם לחיות חיים טובים לצד זה. אני חושבת שזה מאוד סקסי לטפל בעצמך, לתת לעצמך. לא יכולה להסביר כמה הנפש היא עדינה וצריך לתת לה כל כך הרבה מקום".
איך הסתדרת בתחום שאת עובדת בו, במיוחד בתחילת שנות העשרים כשסבלת מדיכאון ועדיין לא היית מטופלת?
"התעשייה הזאת לא עזרה בדיוק, במיוחד לא אז. אני חושבת שפירשו את זה הרבה פעמים לא טוב, פירשו את החרדות שלי והלחץ שלי אחרת. הסתכלו עליי יותר כלא נגישה, חסומה או לא מתמסרת. כשאנשים מתחילים בתעשייה הזאת, הם הרבה פעמים עושים הכול כדי להיות פה, הם באמת מתמסרים לדבר, ואני באתי מאוד מתגוננת וזה היה נראה מאוד לא נעים כלפי חוץ. לא היה להם נעים שלא שיתפתי פעולה ושלא עפתי על כל סיטואציה ואמרתי 'יאללה בוא נעשה את זה', הם לא היו מרוצים מזה".
"יש הרבה חברות בארץ שיעבדו רק עם מי שישתף פעולה עם כל יחסי הציבור וזה משהו שאני לא אעשה ואני חושבת שזה משפיע. אני אשמור על עצמי במקומות מסוימים, אני לא אתמסר לגמרי, אני לא בובה על חוט. אתם לא תיקחו אותי ותזיזו אותי לאן שתרצו"
מתי זה נשבר, שהחלטת שדי?
"אני עדיין חלוקה. אני הרבה שנים בתעשייה הזאת. יש לי המון זיכרונות ועבדתי עם רוב האנשים בתעשייה, חלק גדלו איתי וגדלו עם השינוי שאני התחלתי לעשות וקיבלו ותמכו וחלק נשארו אותם אנשים. אבל אני לא אחראית עליהם יותר ואני מייצרת את המציאות שלי".
היו כאלה שלא רצו לעבוד איתך?
"אני חושבת שיש הרבה חברות בארץ שיעבדו רק עם מי שנותן להם ביד חופשית. שישתף פעולה עם כל היחסי ציבור, ייצר אפילו בעצמו, וזה משהו שאני לא אעשה ואני חושבת שזה משפיע. חברה תבוא ותגיד מי 'ייתן לי יותר יח"צ, מי יבוא ויעשה לי יותר רעש' ואני כן אשמור על עצמי במקומות מסוימים, אני לא אתמסר לגמרי, אני לא בובה על חוט. אתם לא תיקחו אותי ותזיזו אותי לאן שתרצו".
היו ראיונות שגרמו לך לקפוא?
"מלא. היו לי התקפי חרדה. היו לי גם מראיינים שהסתכלתי עליהם אמרתי להם 'אם אין לכם דברים טובים לשאול, אז די. אני לא יכולה עם הנגטיביות, עם הדברים שאתם מנסים להוציא ממני, אני לא שם'. עבר מלא זמן מהריאיון האחרון שעשיתי".
מה מנע ממך לדבר עד עכשיו?
"נעים לי, אני רחוקה מזה, אני בחו"ל. אני אוהבת להיות בחו"ל. יש לי שקט אחר".
"אני מקווה שהגבר הבא שאכניס לחיים יהיה האחרון"
מדר נולדה לאמא ממוצא הולנדי שהתגיירה בצבא, ולאב ממשפחה תימנית מירושלים. כשאביה היה בצבא, שר הביטחון דאז יצחק רבין ז"ל אימץ את פלוגתו והשפיע עליו מאוד. ניבר נולדה חודש וחצי לאחר שרבין נרצח, והוריה החליטו לקרוא לה על שמו ולהפוך את סדר האותיות.
את הקריירה כדוגמנית היא התחילה בגיל 17 ודי מיד הצטלמה לעיתונים הנחשבים בארץ ובעולם, ובהם "ווג", "קוסמופוליטן", "מארי קלייר" ו-Elle, וכן לקמפיינים של חברות מובילות, כמו רנואר, פדני ופקטורי 54.
במקביל לשערים ולפרסומות, ניבר גרפה כותרות גם בגלל מערכות היחסים המתוקשרות שלה, שכוללות גם את מייקל לואיס, הדוגמן והשחקן גפן ברקאי, איש העסקים הטורקי בראן סוזר והדוגמן תומר טליאס. לאחרונה פורסם שהיא וגיל עופר, בנו של המיליארדר עידן עופר, נפרדו לאחר תשעה חודשי זוגיות. "זה משהו יותר אישי שלנו, אז לא הייתי רוצה להיכנס מידי לפרטים", היא שומרת על דיסקרטיות, "אבל הוא היה חלק מהחיים שלי בצורה מאוד דומיננטית, אז זה תמיד עצוב".
"הפרידה היא משהו אישי שלנו וזה תמיד עצוב להוציא אדם כל כך משמעותי מהחיים. אבל הכול יהיה בסדר, זה לטובת כולם. אני מאחלת לכולם שיהיו במערכת יחסים שבה כל אחד מרגיש שווה ערך, אהוב ובטוח. זה מה שאני מאחלת גם לעצמי"
את גרת איתו בלונדון. עכשיו את כבר מחפש בית אחר?
"אני תמיד בתזוזה, אני תמיד על הקו, זה המזל שלי. אני מאוד דינמית, אז זה לא החלק שמשפיע עלי. אני זזה, מטיילת. גם ככה עכשיו אני בארץ, כי זה היה מתוכנן לפגוש את המשפחה ולעבוד פה קצת. אחר כך יש לי עבודה בפריז, בניו יורק, באל.איי. יש תוכניות".
איפה זה כן תופס אותך?
"החלק המשמעותי זה שחסר בן אדם. זה תמיד עצוב להוציא אדם כל כך משמעותי מהחיים. אבל הכול יהיה בסדר, זה לטובת כולם".
יש איזושהי הקלה? בכל זאת, הזוגיות הזו נשמרה בסוד.
"אני שוב פעם אמשיך באותו קו ששומר על הפרטיות שלו ושל המשפחה שלו. זה משהו שאני אכבד, לא משנה מה. אני מאחלת לכולם שיהיו במערכת יחסים שבה כל אחד מרגיש שווה ערך, אהוב ובטוח. זה מה שאני מאחלת לעצמי גם בהמשך".
היה לך רצף של מערכות יחסים לפני גיל. את חושבת שאת כבר מוכנה למערכת יחסים חדשה?
"אני בן אדם מאוד זוגי. אני ממש רוצה להגיע לנחלה, למצוא את השותף שלי לחיים, חבר הכי טוב. את המקום הבטוח הזה, מישהו שתומך, שאנחנו עפים יחד על החיים ונהנים מהם כי הקשיים יגיעו בכל מקרה. אני מקווה שהגבר הבא שאכניס לחיים שלי יהיה גם האחרון ושיגיע הכי רציני שיש. אני כבר לגמרי במקום שאני רוצה ילדים".
חשבת שבשלב הזה תהיי כבר נשואה, אמא?
"לגמרי. תמיד רציתי להיות אמא צעירה. אני ותינוקות וילדים זה ניצוצות באוויר, כולם יכולים להעיד. אבל אני צריכה להביא ילדים בסביבה בריאה ונכונה, שאני לא סתם אכנס להיריון כדי להיכנס להיריון, או שאני אתחתן כדי להגיד שהתחתנתי".
"לא היה לי מאיפה להוריד וזה עדיין לא היה מספיק"
בשנים האחרונות מדר עושה מעבר אלגנטי לעולם המשחק. זה התחיל בתפקיד מרשים בסדרה ''קורדרוי'' והמשיך עם תפקיד נוסף בסדרה המחוספסת והמשובחת ''אינדל''. היום אפשר לראות אותה ב''חזי ובניו'' (זמינה לצפייה ב-HOT בידור, ב-HOT VOD וב-NEXT TV) ובקרוב גם בעונה החדשה של ''זגורי אימפריה". מדר מודה שבניגוד לדוגמניות אחרות ששאפו לעבור למשחק, עבורה זה לא הרגיש כהמשך ישיר ומובן מאליו. "יש המון דוגמניות שהופכות להיות גם שחקניות, זה מין 'אומנות הבמה' שכזה. אבל בשבילי זה לא היה ברור. אני לא הייתי בכיוון, לקח להם המון זמן לשכנע אותי שזה בכלל מתאים לי".
למה רצו דווקא אותך?
"כי ראו את זה. ביום-יום אני מאוד אקספרסיבית, אני מדברת עם קולות, מחליפה מבטאים ועושה פרצופים, אז מבחינתם זה היה נראה משהו שאני יכולה לעשות ושמאוד מתאים לי, אבל אני לא ראיתי את זה בעצמי.
"הייתי חתומה אצל סוכנת השחקנים זוהר יעקובסון. היא האמינה בי, היא רצתה את זה יותר ממני. לקח לי שנה להתחמם. אגב, לאודישן של 'קורדרוי' הגעתי בכלל עם ידיעה שאני הולכת לקבל מלא 'לא' בהתחלה, אז פשוט להתייחס לזה כאל שיעור".
את מככבת עכשיו ב"חזי ובניו", מה התפקיד שלך שם?
"התפקיד שלי הוא של דריה. הסדרה היא על משפחה, אבא וארבע בנותיו, שמנהלים את המוסך של המשפחה, ומשם כל הדברים קורים. אסור לי לספר יותר מדי. הדבר היחידי שאני יכולה להגיד זה שיש לי יחסים מאוד מיוחדים עם עומרי, שאותו מגלם בן סולטן. כל הקאסט שם באמת מאוד מוכשר. זו סדרה לכל המשפחה, היא הכול מהכול וזו גם הייתה ההרגשה שהייתה על הסט – היה שם כעס, רגש, שמחה, חם, קר. הכול מהכול.
"זו סדרה עם 40 פרקים, ששלוש מצלמות מצלמות בו-זמנית ועם מלא אנשי צוות. אני ובעיות הקשב והריכוז שלי היינו בשמיים כי הכול עובד מהר".
7 צפייה בגלריה
''פתאום לא משנה אם את בוכה יפה או לא''. מתוך ''חזי ובניו''
(באדיבות HOT בידור וסלוצקי אפיקי תקשורת)
יש פער מאוד גדול בין דוגמנית, שמאופרת ומתוקתקת, לבין שחקנית, שיכולה להיות במצב הכי חשוף שיש, הכי נקייה חיצונית.
"האיפור לא הפריע לי, אלא זה שאני מראה רגש. שאני פתאום יכולה להיות בן אדם שהוא לא הכי אהוב, או לא אומר את הדברים הנכונים, או פשוט לא מושלמת. את לא יפה פתאום – לא משנה אם את בוכה יפה או לא. את פשוט בן אדם ואת מוציאה את הכול החוצה. אני לא מתראיינת כי זה מה שקשה לי, אז פתאום להגיע למצב שאני עושה את זה ומשחררת הכול החוצה, היה לי ממש קשה. אבל גם חוויה מדהימה".
את מרגישה שכדוגמנית את קצת 'פלקט', שרואים אותך כאישה יפה ושם זה נגמר?
"בטח. זה מה שהרגשתי. וגם הציפייה ממני הרגישה ככה – זה מה שתהיי".
זה טוב? זה רע? הגיוני למקצוע?
"שדוגמנית תהיה פלקט? אני חושבת שבתקופה האחרונה דברים משתנים ואני אוהבת לראות את זה. אני אוהבת לראות את השינוי, אני אוהבת לראות את זה שלא הכול מושלם, שלוקחים אנשים שיש להם אופי ושמייצגים משהו מעבר. אני חושבת שכשהתחלתי זה היה אחרת, אז חיפשו שלמות.
"אני הייתי בהתנגדות לזה כל הזמן. שמעו אותי הרבה מאחורי הקלעים. אבל עכשיו יש יותר חופש, תראה את הקמפיינים שאנשים עושים, את הפרסומות - פעם זה היה, 'תראה את הג'ינס, תראה איזו יפה אני, כוסית'. עכשיו רוצים לשמוע מה יש להגיד, יש אמירה חברתית, קשר בין אנשים. יופי".
"כשהייתי בת 18-17 הייתי הכי רזה שאי פעם הייתי ועדיין אמרו לי שאני לא במידות. זה גורם לך להתהלך כל הזמן עם הידיעה שגם כשאת הכי רזה שלך, את עדיין צריכה להמשיך ולהוריד. ואז את מגיעה למצבי קיצון, כי לא משנה מה – את לא מספיק"
אם יום אחד תהיה לך בת שתרצה להיות דוגמנית, את תמליצי לה ללכת על זה?
"אני התחלתי לעבוד בתעשייה בגיל יחסית מאוחר. אנשים מתחילים בגיל 15-14. וואלה, לא הייתי שולחת את הילדה שלי בגיל הזה".
ובגיל אחר?
"אם היא רוצה, שתהיה בן אדם בוגר ותחשוב על זה. ויותר מזה - אני גם אהיה שם ואני אסביר את כל התופעות מסביב לזה. זה לא קל. כשהייתי בת 18-17 הייתי הכי רזה שאי פעם הייתי, באמת קטנה, ועדיין אמרו לי שאני לא במידות. זה גורם לך להתהלך כל הזמן עם הידיעה שגם כשאת הכי רזה שלך, את עדיין צריכה להמשיך ולהוריד. ואז את מגיעה למצבי קיצון, כי לא משנה מה – את לא מספיק".
אני זוכר אתך. לא היה מאיפה להוריד.
"לא היה".
מה ילדה בת 17 עושה כשאומרים לה לרדת עוד במשקל?
"אמרו לי 'את נחשבת גדולה, את לא במידות'. אני אזרוק מספרים ושאף אחד לא ייקח את זה הביתה כי מבחינתי זה לא בריא: אם ההיקפים צריכים להיות 90-60-90 כזה ואני הייתי 90, רצו שאני אהיה 89. אם הייתי 89, רצו שאני אהיה 88, זה לא נגמר. אין מאיפה להוריד וזה נחשב מבחינתם לגדולה".
כמה עוד יצא לך להיתקל בזה לאורך השנים?
"המון. עד לא מזמן".
מה זה לא מזמן?
"למשל מזמינים סאמפלים במידה מסוימת ואז מזמינים דוגמנית ומצפים שהיא תיכנס לסאמפל הזה. יותר מזה, אפילו רצו שאני אהיה פרזנטורית ורצו שאני אכנס לסאמפל של מידה סמול מסין. לא זוכרת מתי אי פעם הייתי במידה הזו. ראיתי את המידה, אמרתי להם 'חברה, זה לא הכיוון, אם אתם רוצים שאני אעבוד בשבילכם תביאו לי מידה שלי. אני לא אמורה להתאים בשבילכם אם אתם לוקחים אותי כפנים'
"לפני שנתיים הייתה גם חברה שבאה ואמרה לי, 'אנחנו רוצים שתהיה פרזנטורית, אבל את יכולה להרזות קצת?'. איזה חמודים אתם. תודה רבה על ההצעה, אבל אני לא עובדת עם חברות שזה הערך שלהן ושזה מה שהן צריכות. אני לא עומדת מאחורי החברה הזאת".
זה הביא אותך להפרעות אכילה?
"זה לא גרם לי להוריד הרבה במשקל, אלא הוביל אותי לאכילה רגשית. עכשיו אני שונאת סלט, שונאת סלט. אם מישהו אומר לי 'את דוגמנית, את צריכה לאכול סלט', הוא יקבל המבורגר על הפרצוף שלו".
