10 צפייה בגלריה
לוקחות את המגזין שלב אחד קדימה. מייגן די סטליון, ליינה בלום ונאומי אוסקה
(צילום: GettyImages)
מגזין "ספורטס אילוסטרייטד" עשה הרבה רעש השבוע כשהודיע על הנשים בהן בחר לעטר את שער גיליון בגדי הים השנתי והיוקרתי שלו: הראפרית מייגן די סטליון, הטניסאית נאומי אוסקה והדוגמנית הטרנסג'נדרית ליינה בלום. אף אחת מהן היא לא הדוגמנית הטיפוסית אשר כנראה הייתם מצפים לראות מככבת על השער, אבל כל אחת מהן מצטיינת בתחומה ומעבר לזה, וסליחה על הקלישאה, שלושתן שברו ושוברות תקרות זכוכית, תוך כדי שהן מציפות נושאים חברתיים חשובים שלא תמיד זוכים לחשיפה, דיון וטיפול ראוי. בבחירתן, המגזין ממשיך ומדגיש את הקו שבו הוא נוקט בשנים האחרונות: פחות החפצת נשים ויותר חשיפה לכאלו שמייצגות משהו ושיש להן מה לומר.
כמובן שלא רק "ספורטס אילוסטרייטד" נוקט בגישה הזו, מותגים רבים אחרים ששיווקו את עצמם בעיקר בזכות דוגמניות שענו לנורמות המקובלות, מרחיבים אופקים ומנסים להוכיח שהם מתקדמים עם הזמנים. רק לאחרונה עשו זאת ב"ויקטוריה'ס סיקרט", אולי המותג שמזוהה הכי הרבה עם נשים יפהפיות בלבוש מינימלי.
תמו הימים, לפחות לעת עתה, שבהם הדוגמניות מוכרות את המוצר רק בזכות גופן החטוב והחשוף. כעת יש להן גם מה להגיד, וכדאי שתקשיבו. ואם ניזכר בבדיחה המוכרת על הפלייבוי שבה נאמר: "אני קונה אותו רק עבור המאמרים" – ובכן, יותר ויותר מותגים מחליטים שהמאמרים הם באמת אלו שחשובים.
אז מי הן הכוכבות החדשות של שערי "ספורטס אילוסטרייטד"?
ליינה בלום: מנערת ליווי לדוגמנית על
מבין השלוש, בלום היא ללא ספק זו שהבחירה בה הייתה המדוברת ביותר, ולא פלא: היא הדוגמנית הטרנסג'נדרית הראשונה שמככבת על שער המגזין. ולנטינה סמפיו אמנם הקדימה אותה, כשכיכבה בו בשנה שעברה – אך עם כל הכבוד, היא לא הופיעה על השער אלא בתוך עמודי הגיליון. בכל אופן, אחרי שסמפיו קיבלה את תואר הטרנסג'נדרית הראשונה שלוהקה למגזין, בלום היא כעת הטרנסג'נדרית הלא לבנה הראשונה שמככבת בו גם. הישג ספציפי, אך עדיין מכובד בהחלט.
היא נולדה בשיקגו ב-1993 לאב אפרו-אמריקאי ואם פיליפינית, שגורשה לארץ מולדתה כשבלום עוד הייתה תינוקת. הן חזרו להיות בקשר רק לאחרונה והדבר הראשון שבלום אמרה לה היה: "אמא, אני כבר לא האדם שעזבת. אני הרבה יותר יפה".
בלום מספרת שתמיד ידעה שהיא נקבה, ושסביבתה, ומשפחתה בפרט, גם התייחסה אליה כאחת כזו: "הכל היה כל כך נורמלי, לא היה רגע מסוים שבו אמרתי 'אני בן ועכשיו אני אישה'. הייתי פשוט אני". היא החליטה להיקרא לנה על שם חברת ילדות ושם משפחתה, אשר היה במקור דיוויס, שונה לבלום – כלומר צמיחה, פריחה.
בלום בילדותה:
בלום הייתה רקדנית מצטיינת וראתה בתחום את עתידה. אבל כשקיבלה מלגה לאקדמיה לאומנויות של שיקגו – היא הגיעה עם תנאי: ההנהלה סירבה לאפשר לבלום להגיע ללימודים בתור אישה. "זה פגע בי בכל כך הרבה רמות. ניסיתי למצוא את עצמי דרך הריקוד, והריקוד אמר לי שאסור לי להיות מי שרציתי להיות. שהפנטזיה אליה השתוקקתי לא תוכל להפוך למציאות", אמרה.
בלית ברירה היא החליטה לוותר על הלימודים ועברה לניו יורק בעקבות חלום אחר: להיות דוגמנית. לא היה לה הרבה כסף והיא לא הכירה אנשים בעיר, ולכן מצאה את עצמה חסרת בית. ניו יורק היא אחת הערים המתקדמות בעולם, אבל גם שם לנשים טרנסיות קשה למצוא עבודה. לכן, כדי להתפרנס, עשתה את מה שרבות נאלצות לעשות: נתנה שירותי מין. "אף אחד לא רוצה לאהוב אישה טרנסג'נדרית שחורה, לכן היא חייבת לאהוב את עצמה. והדרך שבה אהבתי את עצמי הייתה להקריב את גופי, על מנת שיהיה לי אוכל, בית, בגדים נקיים, ויציבות. זו הייתה תקופה קודרת מאוד, אבל כשיש אפלה, יש גם אור. צריך פשוט למצוא אותו".
והיא אכן מצאה אותו, ב-2014 היא הופיעה על שער מגזין Candy לצד 13 דוגמניות טרנסג'נדריות נוספות, ומשם העבודות החלו לזרום לכיוונה. היא לוהקה לעבודות דוגמנות עבור מותגי על, צעדה על מסלולים וב-2017 הייתה הטרנסית האפרו אמריקנית הראשונה שכיכבה על שער של "ווג הודו". באותה שנה גם צעדה לראשונה בשבוע האופנה של ניו יורק. כיום שווי נכסיה מוערך בסכום של 62 מיליון דולר.
בלום סיפרה בעבר שבתחילת דרכה, לא חשבה שהאפשרות שתופיע באחד מעיתוני האופנה הכי נחשבים בתחום היא בכלל ריאלית: "כשגרתי עם דוגמניות אחרות, להופיע ב'ספורטס אילוסטרייטד' היה החלום שלהן, זו האולימפיאדה של הדוגמנות. אני לא ציפיתי לזה, לא חשבתי שזה אפשרי".
אחד הגימיקים בו מתהדר בדרך כלל הגיליון השנתי והמיוחד של המגזין הוא המקומות השונים בעולם בו נערכים הצילומים, על רקע נופים מרהיבים ואקזוטיים. השנה נאלץ המגזין ללכת על לוקיישן מקומי יותר, אתם כבר יודעים למה - קורונה, אבל לבלום לא היו תלונות לגבי מקום הצילום שנבחר עבורה: חוף סיינט פיט שבפלורידה, שמעבר להיותו מקום יפהפה גם יש בו עבורה ערך סנטימנטלי: "הייתי שם במלון עם החבר שלי כשהייתי בת 19, וזו הפעם הראשונה שחזרתי אליו מאז".
היא סיפרה שכשהגיעה להכנות לצילומים, אחזה בה התרגשות אדירה: "זה היה כל כך עוצמתי ומלהיב, בכיתי במשך כמה שעות אחרי המדידות. הייתי צריכה לעכל הכל, את העבר, ההווה והעתיד, להבין מה הרגע הזה אומר". ואם הימים שלפני הצילומים כל כך השפיעו עליה, תארו לעצמכם מה עבר עליה ביום הגדול עצמו.
בלום סיפרה ששני דברים עיקריים היו במחשבותיה – הצילומים ומה משמעות ההישג שלה עבורה ועבור קהילת הטרנסג'נדרים והלא-בינארים בכלל: "חשבתי על כל האנשים שעבודתם וחייהם הובילו לרגע הזה, כל מה שהם עברו, כל הקשיים והמבחנים שאיפשרו לי להיות על השער ולייצג אותם". דבריה מתקשרים לכאלו שאמרה גם בעבר: "אנחנו חיים בעולם חדש. אני שמחה שנולדתי בזמן שבו יש לי את האפשרות להיות הראשונה שעושה דברים, כך שלדור הבא יהיו המקורות, המידע וההשראה לעשות כל מה שירצה".
היא כמובן הייתה מרוצה מהתוצאה: "זה מרשים וגם סקסי. רציתי ללבוש משהו שאני מרגישה בו בנח, אז בחרתי בבגד ים שלם. מהסוג שמייגן מרקל או מישל אובמה ילבשו לחוף. רציתי להיות הבחורה ההיא שמזמינה אוכל לחוף, נהנית וחסרת דאגות. היא מרגישה בנוח ונהנית להיות עצמה, זו הבחורה שאני רוצה לייצג".
מייגן די סטליון: לא שרה על ללקק גברים
לא רק בלום פורצת דרך – גם מייגן די סטליון (26) יכולה להתגאות בכך שהיא הראפרית הראשונה שמופיעה על שער המגזין. "רציתי לעשות זאת כל חיי, הייתי הילדה הקטנה הזו שהסתכלה על העיתון ואמרה: 'יום אחד זו תהיה אני'. והגשמתי את זה".
מבין השלוש, לכלל הציבור שמה של מייגן הוא כנראה המוכר ביותר, שכן בשנים האחרונות היא הפכה לאחת המוזיקאיות המצליחות בארה"ב. בשנה שעברה בחר בה מגזין Time כאחת מ-100 האנשים בעלי ההשפעה ביותר בעולם, ומוקדם יותר השנה זכתה בשלושה פרסי הגראמי הראשונים שלה, בקטגוריית האמן החדש ועל הרמיקס לשירה Savage, בו התארחה לא אחרת מאשר ביונסה. וכשקווין בי מבקשת לזמר בשיר שלך, את יודעת שאת בדרכך לפסגה.
שמה האמיתי, בטח ניחשתם לבד, הוא כמובן לא דה סטליון – אלא מייגן ג'ובון רות פיט, אבל אחד מתחביביה הוא יצירת כינויים וזהויות לעצמה: "טינה סנואו", "מג הבחורה הלוהטת" ו"טיירה בנקס מהשכונה" הם חלק מהכינויים בהם השתמשה לאורך הקריירה שלה. בנקס אגב, ראיינה אותה השבוע בזמן ששתיהן בג'קוזי, במה שהיה סגירת מעגל עבור הכוכבת הצעירה, שראתה את בנקס על שער המגזין בשנות ה-90: "אני זוכרת שחשבתי לעצמי 'וואו, הבחורה הזו נראית כמוני. הנה אישה שחורה ויפהפייה עם המון השפעה'. זה גרם לי לחשוב שאולי גם אני אוכל להופיע יום אחד על השער, ונחשו מה – זה קרה".
היא נולדה בטקסס ארה"ב ב-1995, לאב שישב בכלא לאורך רוב שנות ילדותה ולאמא שהייתה ראפרית בעצמה, הולי אליס תומאס. "היא לא ידעה שאני רוצה להיות כזו בעצמי, אבל צפיתי בה כשהייתה בסטודיו ואמרתי לעצמי 'האישה הזו מושלמת'". הידיעה שאמה כל כך טובה במה שהיא עושה גרמה למייגן להסתיר ממנה את העובדה שהיא מתכננת ללכת בעקבותיה: "רציתי להיות מושלמת עבורה". בסופו של דבר, רק כשהייתה בת 20 וסטודנטית בקולג', סיפרה לאמה את הסוד הגדול. תומאס אמנם סלדה מעט מהמילים הגסות שמילאו את שיריה של הבת, אבל לא רק שאהבה את מה ששמעה, אלא הפכה למנהלת האישית שלה. למרבה הצער היא הלכה לעולמה ב-2019 לאחר מאבק במחלת הסרטן.
מייגן החלה להפיץ את המוזיקה שלה ברשתות החברתיות והפכה לאחת האמניות המחתרתיות המסקרנות של הז'אנר. הסינגל הראשון שלה יצא בשנת 2017 וההצלחה לא איחרה להגיע. באחד משיריה הראשונים היא אומרת (בתרגום חופשי): "הכלבות מוטרדות מהסקס אפיל שלי, אני לא חטיף, אני ארוחה". מייגן ידעה על מה היא מדברת, לאורך הקריירה שלה חטפה לא מעט ביקורת על הטקסטים בשיריה שלא ממש מיועדים לכל המשפחה, על התלבושות הנועזות, והקליפים וההופעות שהציגו בראווה את הפרסונה הלא ממש ביישנית שלה.
מייגן לא מתרגשת מהטענות, אבל יש לה ביקורת משל עצמה: "גברים יכולים להיות ממוצעים ועדיין לקבל שבחים. גבר יכול לדבר על מה שהוא רוצה, על הסמים שהוא עושה ועל זה שהוא עומד לירות בך, אבל ברגע שאני אומרת משהו על הווגינה שלי, זה סוף העולם? על מה אתם באמת כועסים? לא יכול להיות שזה בגלל שאני מדברת על סקס. זו לא הסיבה". מה לדעתה כן הסיבה? "זה עניין עמוק יותר. אני שרה על מה שגורם לי להרגשה טובה. אני לא שרה על ללקק אותך, אני אומרת לך מה לעשות, וכנראה שזה יכול לאיים על גברים מסוימים. הם לא מסוגלים להתמודד עם זה, הם מפחדים. אבל אני לא אפסיק עם זה, אז כדאי שיתרגלו".
עולם המוזיקה לא מרבה לפרגן לראפריות ממין נקבה – אם נבקש מכם למנות את אלו שאתם מכירים והצליחו לאורך השנים, כנראה שיספיקו לכם אצבעות של יד אחת. יחד עם זאת, בשנים האחרונות חלה פריחה בז'אנר ונשים כמו מייגן, קארדי בי וניקי מינאג' זוכות להצלחה ענקית ומעלות על נס את הראפ הנשי – גם אם עדיין לא בהכרח זוכות לכבוד המגיע להן. לראייה: WAP, הדואט של מייגן וקארדי בי, זכה בשנה שעברה בתור השיר הגרוע של 2020 במצעד הבינלאומי של ynet וגלגל"צ (והגיע גם למקום ה-18 במצעד השירים הטובים). ותרשו לנו לשאול: האם זה באמת היה השיר הכי נוראי שיצא באותה שנה?
בשנה שעברה מייגן הייתה מעורבת בתקרית אלימה ומטרידה, כשנורתה ברגליה על ידי הראפר טורי לאנז לאחר ויכוח שהתרחש ביניהם. מייגן כתבה בעקבות המקרה מאמר ל"ניו יורק טיימס" בו התייחסה לכך שבעקבות המקרה ספגה מהציבור הרבה לעג ועלבונות: "נשים שחורות סובלות מזלזול ומחוסר כבוד בכל כך הרבה תחומים בחייהן", כתבה. לאנז טען שאינו אשם, וממתין כעת להחלטת בית המשפט בנוגע למקרה.
למרות הנסיקה שלה אל על, היא עדיין לומדת ומתכננת להוציא תואר במנהל רפואי: "סבתא שלי הייתה מורה. היא אמרה שלא משנה מה אעשה, אני צריכה לקבל חינוך". ברשימת היעדים שלה נמצא גם התכנון לפתוח מוסד דיור מוגן למבוגרים. "אף פעם לא הייתה לי תוכנית משנית, אלא שתי תוכניות עיקריות", היא מספרת. "ידעתי שאני רוצה ללמוד, וגם לעשות מוזיקה. אני רוצה לעשות את שניהם. חייבת לעשות את שניהם".
נאומי אוסקה: ספורטאית אלופה, פרזנטורית עשירה ונלחמה על שלה
האישה השלישית ברשימה היא הטניסאית היפנית נאומי אוסקה (23), אחת המצליחות בתחומה – ב-2019 דורגה ראשונה בעולם וכיום היא במקום השני. ההצלחה על המגרש הפכה אותה לכוכבת גם מחוצה לו, והביאה עמה שיתופי פעולה עם למעלה מ-20 מותגים וחברות ענק כמו ליוויס, לואי ויטון, גוגל ומותג המוזיקה Beats. עד לאחרונה היא גם הייתה הפרזנטורית של אדידס, עד שעברה לייצג את נייקי המתחרה.
מגזין פורבס הכתיר אותה בתור הספורטאית הרווחית ביותר אי פעם, עם הכנסות של 60 מיליון דולר בשנה אחת, מה שהציב אותה במקום ה-12 ברשימת הספורטאים המרוויחים ביותר בעולם. בשבוע שעבר זכו להכיר אותה גם מנויי נטפליקס שאולי הצליחו שלא לשמוע עליה עד עכשיו, הודות לסדרה דוקומנטרית על חייה שעלתה ברשת הסטרימינג הפופולרית.
עם היוודע בחירתה לשער, זכתה אוסקה לברכות מאינספור מאחלים ומפרגנים, אך לא כולם הצטרפו לאיחולים. העיתונאי קליי טרוויס ומגישת הטלוויזיה מייגן קלי העבירו עליה ביקורת, מכיוון שבחודש מאי האחרון, הודיעה הטניסאית שלא תדבר עם התקשורת בזמן אליפות צרפת הפתוחה, ושיתפה שהראיונות גורמים לה לחרדות ולדיכאון. מארגני התחרות סירבו לאפשר לה לעשות זאת, ולאחר שאכן ביטלה כמה אירועים תקשורתיים – קנסו אותה. בסופו של דבר היא החליטה לפרוש מהתחרות: "אני סובלת מחרדה. לטובתי ולטובת שאר השחקנים בטורניר אני מעדיפה לקחת כעת צעד אחורה ולתת לאחרים להתמקד בטניס. אקח כעת קצת זמן לעצמי", הודיעה.
נחזור כעת לטראוויס ולקלי, שליגלגו השבוע על אוסקה לאחר שנודע שתופיע על השער. "מאז שהודיעה שהיא חרדתית מדי מכדי לדבר עם התקשורת אחרי תחרויות טניס, נאומי אוסקה הוציאה סדרת ריאליטי, בובת ברבי וכעת היא גם על השער של 'ספורטס אילוסטרייטד'", צייץ טראוויס. קלי מיהרה לקפוץ על הרכבת והגיבה לו: "בוא לא נשכח את השערים והראיונות ב'ווג יפן' וב'טיים'!".
אוסקה לא נשארה חייבת, והגיבה לקלי: "בהתחשב בכך שאת עיתונאית, הייתי מניחה שתקחי את הזמן כדי לבדוק את זמני הצילומים למגזינים. אם היית עושה את זה, היית יודעת שעשיתי את כולם בשנה שעברה. במקום, הדבר הראשון שאת עושה הוא לקפץ לכאן ולהפיץ שליליות. תשתדלי להשתפר, מייגן". אוסקה סיפרה לעוקביה שהצילומים לשער נערכו בדצמבר האחרון והוסיפה: "היה קפוא!".
קלי לא נבהלה ולא התנצלה, אלא בחרה לתקוף בחזרה, והודיעה שנחסמה על ידי הטניסאית: "נאומי אוסקה המסכנה חסמה אותי בזמן שהגיבה לי (כנראה שהיא אמיצה רק על המגרש)... האמת היא שהיא פשוט לא אוהבת לענות על שאלות שהיא לא יכולה לשלוט בהן. תודי בזה".
אמ. ג'יי. דיי, העורכת של "ספורטס אילוסטרייטד", נחלצה להגנתה של אוסקה ואמרה: "זו בריונות. אין בה צורך והאישה הזו לא עשתה משהו לא בסדר. אתם עיתונאים, אולי תבדקו את העובדות שלכם במקום לתקוף מישהי על מנת לקבל תשומת לב?". דיי הוסיפה: "שובר את ליבי לראות מישהי שמקדישה את חייה על מנת לעזור לאחרים בזמן שהיא מגשימה את חלומה".
יש לציין שהכתבה ב"טיים" אליה קלי מתייחסת היא מאמר שכתבה אוסקה ובו סיפרה על המצב הנפשי איתו היא מתמודדת כבר כמה שנים: החרדות, הלחצים והדיכאון, ועל כך שהרגישה שחשה שלא לוקחים אותה ברצינות: "בכל תחום עבודה אחר, אפשר לקחת יום מחלה פה ושם. לא צריך לחשוף את הסימפטומים האישיים שלך למעסיק. במקרה שלי, הרגשתי לחץ גדול לחשוף את מה שעובר עליי, מכיוון שהתקשורת ומארגני התחרות לא האמינו לי".
אוסקה דיברה על כך שהיא לא היחידה – ספורטאים רבים מתמודדים עם מצב דומה לשלה, ולא רק שלא מקבלים על כך מענה ראוי, אלא זוכים להתעלמות מוחלטת ולעיתים גם ליחס עוין. היא הוסיפה שלספורטאים צריכה להיות הזכות והאפשרות לא להתמודד עם התקשורת, מבלי לקבל על כך עונשים וסנקציות. היא הודתה: "אני לא מרגישה בנח להיות הדוברת או הפנים של בריאות נפשית בקרב אתלטים, מכיוון שזה עדיין חדש לי ואין לי את כל התשובות. אני מקווה שאנשים יוכלו להזדהות ולהבין שזה בסדר לא להיות בסדר, ושזה בסדר לדבר על כך. יש אנשים שיכולים לעזור, ובדרך כלל יש אור בקצה המנהרה".
נושא הבריאות הנפשית הוא לא היחיד שבו עוסקת אוסקה. במהלך אליפות אוסטרליה הפתוחה שנערכה בשנה שעברה, היא לבשה לכל תחרות מסכה שנשאה את אחד משמותיהם של קורבנות הקהילה השחורה שנרצחו בעקבות אלימות המשטרתית. היא הקימה בעיר אוסקה שביפן, עיר הולדתה, מוסד לספורט עבור ילדות מאוכלוסיות חלשות והפכה לאחת מבעלי קבוצת כדורגל הנשים Courage של צפון קרולינה, במטרה לתמוך בספורט הנשי, וקראה לחברות בה "מודל לחיקוי ומנהיגות, מקור השראה לספורטאיות צעירות".
נראה שאוסקה בהחלט מצאה את הדרך להוציא את המיטב מהעולם שבו היא לוקחת חלק – אחת הספורטאיות המצליחות בעולם, שיודעת מה טוב עבורה, עומדת על שלה, משתמשת בכח שלה על מנת לעזור לאחרים – וגם מרוויחה מיליונים על הדרך.
