לאהוב את החוטף שלך: השודד שמאחורי תסמונת שטוקהולם
זה היה שוד מזוין אכזרי שהרעיד את שוודיה ואת העולם כולו. השודד יאן אריק אולסון פרץ לבנק בשטוקהולם, ירה בשוטר, החזיק בבני ערובה ואיים להרוג אותם. כשהמשטרה הצליחה לחדור למקום, היא גילתה את הלא ייאמן: השבויים הפגינו סימפטיה כלפי החוטף ועוזרו והתחננו שיחוסו עליהם. חלקם אף נשארו איתו בקשר וביקרו אותו בכלא. טובי הפסיכולוגים התגייסו כדי לנתח את התופעה המוזרה
שוד בנק אכזרי עם בני ערובה ואיומי נשק - ותפנית מפתיעה בעלילה שהדהימה את טובי הפסיכולוגים. לא במקרה בחרה נטפליקס לאמץ את סיפור שוד הבנק בשטוקהולם ב-1973 לסדרה עלילתית חדשה בשם "קלארק", שתעלה בשבוע הבא (5 במאי) בכיכובו של ביל סקארסגרד. ספוילר: לסיפור הזה יש סוף טוב אבל מוזר. שחרורם של בני הערובה כמה ימים לאחר חטיפתם, ובעיקר התנהגותם המוזרה והבלתי צפויה, הסעירו את העולם וגרמו למיטב חוקרי הנפש לנסות להבין מה בדיוק עבר עליהם בשבי. הפרשה הזו אף הולידה את המונח המפורסם "תסמונת שטוקהולם".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות קודמות במדור "פרסום שלילי":האבא של כל המאפיונרים: עלייתו ונפילתו של אל קפונה
הרצחת וגם ירשת? הסיפור המצמרר של האחים מננדז
סיפור חולני: האם אפשר לסלוח לבת שגרמה לרצח של אם מתעללת?
סיפורנו התחיל בבוקר 23 באוגוסט 1973 בעיר שטוקהולם שבשוודיה, אז אסיר בשם יאן אריק אולסון, שריצה עונש מאסר של שלוש שנים בגין גניבה, יצא לחופשה קצרה מבית הכלא. במקום לנצל את שהותו מחוץ לסורגים לקצת מנוחה ולנשימת אוויר צח, הוא הוכיח שחשבון נפש כנראה לא היה אחד הדברים שעשה בזמן מאסרו. במקום זאת, אולסון בן ה-32 נכנס לאחד הבנקים שבעיר כשהוא חמוש בנשק, ירה אל התקרה ובניסיון להתחזות לאמריקני צעק באנגלית: "המסיבה רק התחילה, כולם להשתטח על הרצפה!".
השוד לא ממש הלך כמתוכנן והמשטרה, שנענתה לאזעקה שקטה שהופעלה, הגיעה למקום וכיתרה את המבנה. במהלך האירועים, אולסון פתח באש ופצע את אחד השוטרים. שוטר אחר שניסה להשתלט על אולסון נאלץ להיכנע, ולמרבה ההשפלה אולץ על ידי השודד החמוש לשבת על כיסא ולפצוח בשיר. כשידו על העליונה, התבצר אולסון בכספת הבנק עם ארבעה בני ערובה: שלושה מעובדי הבנק ואחד השומרים שבמקום, סוון ספסטרום בן ה-25. "חשבתי לעצמי, מעניין מה אמא שלי תגיד עכשיו. היא הייתה זו שעזרה לי להשיג את העבודה הזו", סיפר ספסטרום לאחר מכן.
אולסון החל במשא ומתן עם המשטרה שבחוץ. הוא דרש 3 מיליון קרונות שוודיות (בזמנו הסכום היה שווה ערך ל-730 אלף דולר), שני רובים, אפודי מגן, קסדות ומכונית מילוט. בקשה נוספת, ואולי המפתיעה מכל, הייתה דרישתו להביא למקום כוח עזר: אסיר אחר בשם קלארק אולופסון.
אולופסון, אז בן 26, נכלא לאחר שהורשע בכמה מעשי שוד חמושים שאותם החל לבצע כשהיה בן 16, ואשר במהלך אחד מהם הרג שוטר. השניים התיידדו בזמן שהותם באותו בית כלא, ואולסון פיתח סקרנות ועניין רב בסיפורים שסיפר אולופסון על הפשעים שביצע.
השוטרים חסרי האונים נענו לבקשתו של אולסון, ותוך שעות ספורות מילאו את מרבית דרישותיו: הם שיחררו את אולופסון ממאסר והכניסו אותו אל הבנק עם הכסף שדרש אולסון, ששהה כאמור בכספת עם בני הערובה. בנוסף המתינה בחוץ מכונית פורד מוסטנג כחולה עם תא דלק מלא - אך צוות המשא ומתן דרש ממנו לשחרר את בני הערובה לפני שייתנו לו לעזוב את המקום. אולסון סירב להיענות לדרישה, ואף התקשר לראש הממשלה אולוף פאלמה והודיע לו שכדאי שיתערב ויוודא שבקשותיו ימולאו – אחרת יהרוג את בני הערובה. אחת מהן, קריסטין אנמרק בת ה-23, אמרה לאחר מכן: "הייתי בטוחה שמטורף פלש לחיי. חשבתי שזה משהו שקורה רק באמריקה". באותו יום, כך סיפרה, היא התחרטה על הרגע שבו נכנסה לעסקי הבנקאות.
המשטרה לקחה את האיומים ברצינות, ובצדק - אולסון סיפר לאחר מכן שלא הייתה לו בעיה להרוג את בני הערובה: "בהתחלה, בהחלט. בקלות. אולי הייתי צריך. אחד השוטרים אמר לי אחר כך שאם הייתי עושה זאת, הייתי מקבל מיד מטוס מילוט משוודיה". כוונותיו של אולסון לא החזיקו מעמד, מכיוון שבתוך הכספת קרה הבלתי ייאמן, ותוך זמן קצר נרקמה ידידות גדולה נרקמה בין שני הצדדים.
בשלב מסוים אישרו אולסון ואולופסון לשוטר אחד להיכנס פנימה כדי לבדוק את מצבם של בני הערובה. השוטר סיפר לאחר מכן שחש בטינה מצידם של השבויים, בעוד שדווקא עם אולסון ואולופסון הם היו נינוחים ורגועים. הסיטואציה המוזרה הזו הרגיעה מעט את המשטרה, מכיוון שנראה היה שמערכת היחסים הידידותית שפיתחה הקבוצה תמנע מהחוטפים לפגוע בשבוייהם.
בנוסף קיבל ראש הממשלה שיחה ממישהי לא צפויה: קריסטין אנמרק, שהייתה כאמור אחת מבנות הערובה. אנמרק התלוננה בפני ראש הממשלה על הדרך שבה הוא מטפל בעניין, וביקשה ממנו לתת לשוביה לעזוב את המקום ללא פגע. "אני מאוד מאוכזבת. נשמע שאתה יושב שם ומשחק דמקה עם חיינו", נזפה בו. "אני סומכת עליהם לחלוטין", הבהירה לו. "אני לא נואשת, הם לא עשו לנו כלום. להיפך, הם מאוד נחמדים אלינו. תאמינו או לא, אנחנו בסדר גמור. אבל אתה יודע אולוף, מה שכן מפחיד אותי הוא שהמשטרה תתקוף ותגרום למותנו". ראש הממשלה ניסה לשכנע אותה שאין לה סיבה לדאגה, ואמר לה: "אי אפשר לשחרר לחופשי פושעים חמושים עם בני ערובה חפים מפשע". אנמרק השיבה לו בטון סרקסטי: "טוב, תודה על העזרה", וסיימה את השיחה.
המקרה המסעיר עורר את עניינם של כלי התקשורת והפך לסיפור הכי חם – לא רק בשוודיה אלא ברחבי העולם. גם כאן בישראל דיווחו על המקרה: "מצור בשטוקהולם על שודד בנק המחזיק בני ערובה", בישרה הכותרת של "ידיעות אחרונות" במהדורת יום שישי 24 באוגוסט. יותר מכך – היה זה סיפור הפשע הראשון שכוסה בהרחבה בשידורים החיים בטלוויזיה השוודית, כך שגם הצופים המקומיים וגם אלו ברחבי העולם קיבלו הזדמנות לראות במו עיניהם את התפתחות האירועים.
הצופים, שהרגישו כנראה שהם חלק מהסיפור, הציפו את תחנות המשטרה בטלפונים ונידבו עצות והוראות משלהם לדרך שבה צריכה המשטרה לפעול לדעתם. בין העצות היותר מעניינות שהתקבלו היו השמעת שירי דת שיחזירו את הפושעים בתשובה, והחדרת נחיל דבורים קטלניות אל תוך המבנה.
ב-26 באוגוסט, שלושה ימים לאחר היום שבו נכנס אולסון אל הבנק, החלה מפלתו: המשטרה קדחה חור ברצפת אחת הדירות שמעל הבנק, שממנו יכלו השוטרים לצפות אל תוך הכספת. אולופסון ירה לכיוונם, ופצע את אחד השוטרים בידו ובפניו. הוא איים שיהרוג את השבויים אם המשטרה תמשיך לנסות לפרוץ פנימה, מה שהרתיע את השוטרים אך רק באופן זמני. יומיים לאחר מכן הם הצליחו להשתלט על הסיטואציה, לאחר שריססו את המקום בגז מדמיע. אולסון ואולופסון נכנעו כעבור שעה.
המשטרה ביקשה להוציא לחופשי את בני הערובה, שהיו כלואים בכספת במשך 130 שעות, ואז הגיע הרמז הראשון לכך שמשהו אינו כשורה: הארבעה סירבו לצאת. אנמרק דרשה מהשוטרים: "יאן וקלארק צריכים לצאת לפנינו, אחרת אתם תהרגו אותם". לא רק שהשבויים התייחסו לשוביהם בשמם הפרטי והביעו דאגה לשלומם, אלא יותר מכך: השוטרים כנראה שפשפו עיניהם בתדהמה כשראו אותם מחבקים את אולסון ואולופסון, מנשקים אותם ולוחצים את ידיהם. "אל תפגעו בהם, הם לא עשו לנו כלום", הם הפצירו בשוטרים, וכשאנמרק נלקחה מהמקום היא צעקה לאולופסון: "קלארק, אנחנו עוד ניפגש". התנהגותה האוהדת כלפי השניים הייתה כל כך תמוהה, שלזמן מה חשדו השוטרים שהיא הכירה אותם עוד קודם לכן ולקחה חלק בתכנון השוד.
רק לאחר מכן התברר הטוויסט בעלילה: בני הערובה ראו בשוביהם גיבורים. אנמרק סיפרה שאולסון נתן לה את מעילו כדי שתתחמם כשהיה לה קר, ניחם אותה כשהתעוררה מסיוט ונתן לה קליע מאקדחו כמזכרת: "היה בו שילוב של קשיחות ורכות. הכרתי אותו אז רק זמן קצר, אבל ידעתי מיד שכך הוא היה כל חייו".
בת ערובה אחרת, בירגיטה לנדבלד, סיפרה שכשניסתה לטלפן למשפחתה ולא קיבלה מענה, עודד אותה אולסון ואמר לה להמשיך לנסות עד שתצליח. האישה השלישית, אליזבת אולדגרן בת ה-21, סיפרה שסבלה מקלאוסטרופוביה ואולסון התיר לה לצאת ולהסתובב מחוץ לכספת, כשהיא כבולה בצווארה לחוט ארוך. "לא יכולתי להתרחק אבל הרגשתי חופשייה. חשבתי לעצמי שהוא מאוד נחמד על כך שהרשה לי לצאת מהכספת", אמרה. יחד עם זאת, היא הבינה שרגשות החיבה האלו מוזרים: "משהו לא בסדר בי? למה אני לא שונאת אותם?", שאלה את הפסיכיאטר ששוחח איתה לאחר ששוחררה.
בן הערובה הרביעי, סוון ספסטרום, הוסיף: "כשאולסון התייחס אלינו כמו שצריך, חשבנו עליו כעל אלוהים". האהדה שהפגינו הארבעה אל שוביהם הייתה כל כך גדולה, עד שספסטרום הודה שגם שכשחשבו לפגוע בו, הבין לליבם. הוא סיפר שאולסון איים שיירה ברגלו כדי להכריח את המשטרה לפעול. הוא הודה: "חשבתי כמה נחמד מצידו להגיד שהוא יירה רק ברגל שלי". אנמרק מצידה עודדה אותו גם היא: "סוון, זו רק הרגל שלך", אמרה לו.
כל הארבעה סיפרו שהיו להם כמה וכמה הזדמנויות לברוח, אך הם לא ניצלו אף אחת מהן: "הרגשתי כמו בוגדת", סיפרה אנמרק על אחת הפעמים שבהן הצליחה לסמן משהו לאחד השוטרים שארבו מחוץ לכספת, ובירגיטה הוסיפה: "פחדתי שאסכן את האחרים, על אף שלא באמת איימו על חיינו. הייתי חלק מהקבוצה".
ארבעת בני הערובה לא נטרו טינה לשוביהם. להיפך - הם שמרו איתם על קשר ואף ביקרו אותם בבית הכלא. אולופסון ואנמרק הפכו לידידים טובים בעקבות האירועים, ומשפחותיהם נפגשו והתיידדו בעצמן.
שני הפושעים הורשעו ונשפטו לתקופות מאסר ממושכות, על אף שאולופסון, שכאמור נקלע לסיטואציה ומצא את עצמו בתוכה מכורח הנסיבות, טען בפני השופט שכלל לא היה מעורב בפשע עצמו, ושכל מה שעשה היה לשמור על שלומם של בני הערובה ולהרגיע את אולסון. מאוחר יותר קיבל בית הדין לערעורים את טענותיו וביטל את הרשעתו.
אולסון נידון לעשר שנות מאסר, ולמרבה הפלא הפך לכוכב – נשים רבות שלחו לו מכתבים עם הצעות רומנטיות, והוא אף התארס לאחת מהן. הוא ואולופסון לא זנחו את חיי הפשע, ובשנים שלאחר מכן השניים נכנסו לבתי הכלא ויצאו מהם. אולסון נמלט מהמשטרה במשך שנים, עד שלבסוף הסגיר את עצמו בשנת 2006 והתבשר שכל האישומים נגדו כבר בוטלו. כיום הוא בן 81 ואב לתשעה. בשנת 2009 הוציא אוטוביוגרפיה שזכתה לשם המתבקש: "תסמונת שטוקהולם".
"אני זוכר כל פרט, כל רגע, כל מילה, אבל עדיין לא יכול להסביר איך זה קרה", אמר. כשהחל השוד, כך הוא כותב בספרו, הוא חבש פאה לראשו, הסתיר את פניו וניסה להתחזות לטרוריסט ערבי, אבל ככל שחלף הזמן החל להיפתח ולהיחשף בפני הקבוצה: "הורדתי את הפאה והתחלנו לדבר. דיברנו על חיינו, על חלומותינו, על הפחדים שלנו. סיפרתי להם על הילדים שלי".
טריילר לסדרה "קלארק"
הוא גם סיפר על הרגע המהותי שבו החל להבין כי ייתכן שארבעת האנשים שעליהם איים בנשק הפכו לבעלי בריתו. זה קרה כשספסטרום ביקש ללכת לשירותים: "הייתי עייף, וידעתי שהשירותים נמצאים ליד המקום שבו היו השוטרים. ידעתי שהוא יוכל לברוח, אבל אמרתי לו: 'לך, אבל תחזור'". למרבה ההפתעה, ספסטרום אכן חזר.
לאירועים היו השפעה גדולה על עולם הפסיכולוגיה, שכן בזכותם קיבלה במה התופעה שבה החטופים חשים הזדהות עם שוביהם, ופוחדים דווקא מאלו שמבקשים לחלצם. בריאיונות שנערכו עם בני הערובה, כולם הביעו חיבה גדולה לשני החוטפים וניכר היה שכלל לא חשו כלפיהם רגשות של כעס או פחד, כפי שניתן היה לצפות. מומחים בתחום השוו את התנהגותם להלם קרב שחווים לוחמים, והסבירו שהארבעה נקשרו רגשית לשוביהם מכיוון שאלו חסו על חייהם.
הפסיכיאטר האמריקני פרנק אוצ'ברג הסביר: "לרוב המותקפים בטוחים שהתוקפים יהרגו אותם, וכשמתברר להם שלא כך הדבר - כשנותנים להם לאכול, לישון וללכת לשירותים - הם חשים אסירי תודה, כמו תינוקות שמסתמכים לחלוטין על הוריהם".
לטענתו, הסינדרום מבוסס על שלושה אלמנטים: הראשון שבהם הוא כשהקורבנות מפתחים קשר עם שוביהם, כזה שיכול להפוך אפילו לאהבה; השני הוא כשהתוקפים מפתחים גם הם רגשות לקורבנות ומחזירים להם אהבה: "לכן במצבים כאלו מקווים לעיתים שיתפתח מצב כזה, למען שלום הקורבן", אומר אוצ'ברג; האלמנט השלישי הוא סלידתם המשותפת של התוקף והקורבן מהעולם החיצון. כשהקורבן משתחרר, הוא מפתח לא פעם תגובות שליליות כלפי הקרובים אליו, מכיוון שהוא חש שהם נטשו אותו.
זמן קצר לאחר המקרה, היה זה הפסיכיאטר השוודי נילס בג'רו שטבע את המונח "תסמונת שטוקהולם", מושג שנעשה בו שימוש נרחב פעם נוספת כשנה לאחר מכן, כשיורשת אימפריית העיתונות האמריקנית פאטי הרסט נחטפה מדירתה על ידי ארגון הטרור "צבא השחרור הסימביונזי", הפכה לחלק ממנו והחלה לסייע לקבוצה במעשי שוד, עד ששוחררה כמה חודשים לאחר מכן.
אולסון טען כי על אף שהנשק היה בידיו, בסופו של דבר בני הערובה היו אלו שניווטו את מהלך האירועים: "זו הייתה אשמתם. הם עשו כל מה שאמרתי להם לעשות. אם הם היו מתנגדים, ייתכן שלא הייתי כאן היום. למה אף אחד מהם לא תקף אותי? נאלצנו לחיות יום אחרי יום כמו עיזים בטינופת. לא היה משהו אחר לעשות מלבד להכיר זה את זה". הוא גם סיפר שנשאר איתם בקשר, וחלקם אף המשיכו לעבוד באותו סניף בנק גם שנים לאחר מכן: "כשהייתי בסביבה נכנסתי להגיד להם שלום. הם קיבלו אותי כמו חבר", סיפר.
