"קיבוץ בארי היה המקום הכי יפה בעולם", נזכרת בעצב שביט ויזל. הדוגמנית ויוצרת התוכן התגוררה בקיבוץ עם משפחתה בשנות ילדותה ונעוריה, והוריה המשיכו לגור שם עד לפני כמה שנים.
כשהתארחה השבוע בפודקאסט "הברזייה", היא סיפרה: "עד לפני חודשיים כשהיו שואלים אותי איפה גדלתי והייתי אומרת 'בארי', הייתי צריכה להסביר איפה זה. עכשיו זה קצת עצוב לי שאני לא צריכה להסביר איפה זה, כולם יודעים. זה לא נתפס שעל הדשא המרכזי בקיבוץ שבו היו עושים את כל החגים וכל ההופעות, היו זרוקות גופות. שהבתים שאני זוכרת בתור ילדה נשרפו לגמרי. הם כבשו את הקיבוץ. זה היה המקום הכי פסטורלי בעולם וכבר לא, כל נוף ילדותי, שחרוט לי בראש, נראה אחרת עכשיו".
בר זגה
שביט ויזל: ״לפני חודשיים הייתי צריכה להסביר איפה גדלתי. עכשיו עצוב שכולם יודעים איפה זה בארי״
49:38
איך עברה עלייך השבת של השביעי באוקטובר?
"אנחנו גרים במרכז, אז כמו כולם התעוררנו לאזעקות. הלכנו לממ"ד ואז חזרנו לשגרה היומיומית עם מיכאלה וכמו כולם חשבנו שזה תכף יחלוף. קצת אחרי השעה שבע בבוקר, הבנות מהקיבוץ, החברות שלי מהילדות, מתחילות לשלוח הודעות בקבוצה המשותפת בוואטסאפ, והבנו שזה משהו אחר. מדברים על חדירה ושיש מחבלים בקיבוץ.
"כשגרתי שם, חיינו במין כוננות מסוימת. לפעמים היו מודיעים 'יש חדירת מחבלים, תכבו אורות, תכנסו למרחב מוגן', ואז אחרי שעה אומרים, 'טוב נמצא מישהו ליד הגדר, האיום הוסר' ואתה חוזר לשגרה. אז אתה אומר גם הפעם, 'טוב, ימצאו מחבל או שניים וזה יסתיים'. אבל אז פתחנו חדשות והתחלנו להבין שיש אירוע בסדר גודל אחר, שקרה אסון נוראי. אנשים שקרובים אליי, החברות שלי איבדו את הכול, את המשפחה שלהן, את ההורים, את הבית. תמיד אתה אומר 'לא משנה מה יקרה בחיים, יש לי לאן לחזור', ועכשיו אין להן הורים, אין בית, אני לא יודעת איך ממשיכים מכאן".
כשגרת שם, הכינו אתכם למצב שבו מחבלים יכולים להיכנס, מה לעשות במצב כזה?
"לא, ואני לא יודעת אם גם בשנים האחרונות הכינו אותם. אני חושבת שאף אחד לא היה מוכן לזה מהדרג הכי גבוה במדינה, זה הפתיע את כולם. כיתות הכוננות וחיילים בודדים לקחו יוזמה ויצאו להילחם, וזה מה שהציל את הישובים האלה, כמו עומרי מיכאלי ז"ל, גיסה של ליקי שנהרג. הוא והצוות שלו החליטו שהם פשוט הולכים להילחם, אף אחד לא אמר להם לעשות את זה והם הגנו בגופם על אזרחים".
המשפחה שלך עזבה את הקיבוץ, אבל זו עדיין קהילה שהייתם חלק ממנה.
"אתה רואה את התמונות של החטופים ואת הסיפורים, הכתבות בחדשות, אלה פרצופים שאני מכירה. אם זה לא מישהו שגדלתי איתו בקיבוץ אז זה מישהו שהיה איתי בבית הספר. אם זה ירדן ביבס וכל המשפחה שלו, אם זה דוד קוניו, אלה אנשים שאני מכירה ברמה האישית, שהייתי רואה יום יום, אני מכירה את רובם.
"אחת מהנשים שהשתחררו הייתה המורה שלי ללשון. ארבל יהוד ואחיה דולב נמצאים עכשיו בשבי, הם שם. קשה לתפוס את זה אבל הם יושבים עם חמאסניקים, אני לא רוצה לדעת מה הם עוברים. אני לא חושבת שהמוח קולט את הסיטואציה עד הסוף.
"החברה הכי טובה שלי שגדלתי איתה, איבדה את אמא שלה, את אחיה ואת האחיינית שלה בת העשרה חודשים, והיא מספרת לי את הסיפור ואני אומרת לה 'זה לא הגיוני, זה לא נתפס לי בראש שאח שלך עמד מול מחבלים. אם את שואלת אותי, הוא הבן אדם הכי חזק בעולם'. אני לא מצליחה לתפוס שהם עברו את הסיוט הזה, זה לא פייר. הם הופקרו שם וזה כל כך קשה לדעת שבמשך שעות הם ישבו בפחד קיומי אמיתי".
מה קורה עכשיו עם כל האנשים שאת מכירה, החברות שלך?
"הם פונו לים המלח. קודם כל הם מתאבלים כולם ביחד וגם לבד, כל אחד באבל הפרטי שלו. יש יום שהם חזקים ויום שהם נשברים, כל אחד והסיפור שלו".
הם שוקלים לחזור?
"אני חושבת שבתור קהילה הם כן רואים את עצמם חוזרים לשם. אני לא רוצה לדבר בשמם כי כל אחד והמקום שלו, אבל אני מאמינה שיש כאלה שרוצים לחזור וכאלה שלא, זה נורמלי לחלוטין. אבל הרוב, גם אלה שרוצים לחזור, לא יחזרו אם אין פתרון. לא נראה לי שזה מצב נורמלי לחיות בו".
חשבת פעם לחזור ולגדל שם משפחה?
"לא. בחרתי לצאת מהקיבוץ אחרי שהשתחררתי, גם בגלל העבודה שלי וגם כי לא רציתי לגדל ילדים קרוב לגדר. זה לא היה נראה לי הגיוני בחיי הבוגרים".
2 צפייה בגלריה
"לא רציתי לגדל ילדים קרוב לגדר. זה לא היה נראה לי הגיוני בחיי הבוגרים". שביט ויזל
(צילום: ענת מוסברג)
השבוע דלפה הקלטה של אדל בספלוב שדרשה מהגננת בגן של בנה לאסור את כניסתה של ילדה ערבייה שהייתה אמורה להצטרף אליו. אחרי שהתחוללה סערה, היא הסבירה: "לא אמרתי שהילדה או ההורים יעשו משהו רע לילדים, אבל כרגע, בסיטואציה שאנחנו נמצאים בה, יש בי פחד. אני בחרדות על הילדים שלי. אני יודעת שלפעמים לא נעים לשמוע את זה אבל זו האמת".
ויזל לא מחזיקה בדעה דומה לזו של בספלוב: "זו אמירה גזענית. בסופו של דבר אנחנו חיים במדינה שיש בה ערבים ישראלים שחיים בינינו ותורמים. אני לא יודעת איפה היא גרה, אבל אני מאמינה שהילדים הערבים שבגן או ההורים שלהם הם לא פעילי חמאס וכנראה לא יפגעו בילדים שלה. ומעבר לזה, את לא רוצה לשלוח את הילד שלך לגן כי את מפחדת? אז תוציאי אותו מהגן, תשאירי אותו בבית".
אפרופו משפיעניות, אנחנו מתחילים לראות סוג של חזרה לשגרה, אנשים בתעשיית הבידור וברשתות החברתיות חוזרים לעבוד, אבל יש איזו הרגשה של התנצלות באוויר.
"כן, אני חושבת שהיא מיותרת. קודם כל זו עבודה, הרשת זו עבודה ויוצרי תוכן, שאני אחת מהן, צריכים להמשיך להניע, ואף אחד לא צריך להתנצל על זה. כמו גם שזה בסדר להעלות קודי קופון, זה החיים.
"נראה לי קצת מגוחך שאנשים מעלים סטורי של 'בוקר טוב, אני רוצה להראות לכם מה אני לובשת היום, ושכל החטופים יחזרו הביתה'. את לא צריכה לעשות שמיניות באוויר, זה בסדר שתגידי מה את לובשת היום וזה בסדר שבאותה נשימה תחשבי על החטופים, אבל לא צריך כל הזמן להראות 'אני מוכרת משהו, אבל חושבת על המלחמה'. זה בסדר, כולנו חיים את המלחמה הזו".
