עד לפני כמה שנים, אנג'לינה ג'ולי הייתה בין השחקניות הלוהטות ביותר בהוליווד – אם לא הלוהטת שבהן, אבל המשבר המשפחתי והזוגי עם בראד פיט והרצון שלה להתמקד בילדיה ולהרחיב אופקים לכיוונים הומניטריים, גרמו לה לקחת צעד גדול אחורה מאור הזרקורים. ועדיין, למרות שמאז הרזומה שלה מצומצם וחף מלהיטים קולנועיים, היא עדיין נחשבת לאחת הכוכבות המסקרנות והנוצצות בתעשייה ולפיכך כשמתחשק לה להגיד משהו (או לקדם משהו), אפשר להיות בטוחים שהיא תעשה זאת על גבי המגזינים הכי נחשבים.
הפעם היא נתנה למגזין Vogue את הכבוד ומעטרת את שער גיליון נובמבר שלו. בריאיון שהתפרסם איתה השבוע, הנושא שעבורו התכנסנו (באופן רשמי לפחות) הוא הפרויקט השאפתני החדש שלה: פתיחת מקום שישלב בין חללי עבודה לתופרים, גלריות לאומנים מקומיים ובית קפה שינוהל בשיתוף עם ארגוני פליטים, לצד יציאת ליין אופנה חדש שלה, Atelier Jolie. אבל ג'ולי יודעת מה מעניין אותנו באמת ולמרות שהיא לא נכנסת לפרטים, היא מספרת ורומזת לא מעט על חייה ומצבה הנפשי מאז הפרידה מפיט.
"פגשתי הרבה אנשים מוכשרים עם הרבה יכולות, ואני רוצה לראות אותם פורחים", היא אומרת על המיזם החדש ומוסיפה: "זה לא באמת עניין של אופנה, אני לא רוצה להיות מעצבת אופנה מפורסמת. אני רוצה לבנות בית לאחרים כדי שהם יוכלו להפוך לכאלה".
אבל עם כל הכבוד לפועלה החברתי וההומינטרי, ובהחלט יש כבוד, אין מה לעשות – חייה האישיים תמיד יעניינו יותר. וכאמור, היא מודעת לכך ומספקת את הסחורה – בערך. ג'ולי כבר מומחית ובעלת ניסיון בריאיונות, כך שתסמכו עליה שתדע איך להגיד מספיק בלי להגיד הרבה בכלל.
"הפכתי לאמא כשהייתי בת 26 וכל חיי השתנו. הילדים הצילו אותי ולימדו אותי איך לחיות אחרת בעולם", היא אומרת ומוסיפה: "אני חושבת שהייתי מגיעה למקום הרבה יותר קודר בתקופה האחרונה, אם לא הייתי רוצה לחיות עבורם".
השנים האחרונות בוודאי לא היו פשוטות עבורה – הגירושים מבראד פיט היו מלוכלכים ולוו בשלל שמועות, ספקולציות וההתכתשויות משפטיות שנמשכות גם בימים אלו. בנוסף לכך, נראה שלפחות בכל הקשור לדעת הקהל ודעתה של הוליווד, ג'ולי היא המפסידה הגדולה שכן מאז הפרידה, פיט הספיק לככב בכמה שוברי קופות גדולים ולזכות באוסקר וזוהרו לא רק שלא דעך, אלא שבימים אלו נראה שהוא חזק מתמיד.
הנחמה של ג'ולי היא כנראה בכך שבכל הנוגע לילדיהם – הם תפסו צד מאוד ברור ולפי הדיווחים מאז הפרידה כמעט ולא היו בקשר עם אביהם. "אני אמא שלהם ואני מקווה שאני נותנת להם יציבות ומקום בטוח, אבל אני גם זו שהם צוחקים עליה ואני רואה אותם יוזמים ועושים בעצמם כל מיני דברים משפחתיים".
הרצון להיות לצד הילדים הוא גם הסיבה העיקרית שבגללה כמעט ולא נראתה על המסך הגדול או הקטן השנים האחרונות: "התחלתי לקחת עבודות שלא דורשות תקופות צילום ארוכות. היינו צריכים להחלים מאוד ואנחנו עדיין עושים את זה".
לגבי עיסוקיה האופנתיים ושיתופי הפעולה שהיא עושה עם מעצבים שונים, היא מסבירה שגם הם קשורים למצבה הנפשי: "לפעמים הדרך שבה אני מתלבשת אומרת 'אל תתעסקו איתי, אני לובשת את השריון שלי', אבל אני רוצה שנשים ירגישו בטוחות מספיק גם כדי להיות עדינות. אחרי שחוויתי משהו שפגע בי, שאלתי את המטפלת שלי אם כדאי שאנסה ללבוש בגדים רכים. זה נשמע מטופש אבל הנחתי שמכנסיים ומגפיים יתנו לי מראה קשוח וחזק יותר. האם הייתי מספיק חזקה כדי להיות רכה? באותו הזמן – לא, הרגשתי פגיעה. עכשיו אני תוהה מה הסגנון שלי, בגלל שבגיל 48 אני עדיין מנסה להבין מי אני. אני נמצאת בתקופה של שינוי כאדם".
היא ממשיכה ומסבירה: "אני די מדוכדכת בימים אלו. כבר עשור שאני לא מרגישה שאני עצמי, במובנים שאני לא רוצה להיכנס אליהם".
ג'ולי מדברת גם הקעקועים שלה, שכוללים את המילים "כח ותקווה" בערבית ואת אמרתו של הפילוסוף והפיזיקאי האיטלקי גלילאו גליליי - "ואף על פי כן נוע תנוע" באיטלקית. "הילדים שלי היו מגלגלים עיניים אם הם היו כאן עכשיו. הייתי די אפלה בצעירותי, לא בין הילדים המקובלים. קניתי בחנויות יד שנייה, חתכתי דברים, שרפתי חורים קטנים עם סיגריות. כזו נערה הייתי ולא הייתי משנה את זה בעד שום הון שהעולם. אולי החלק הזה שבי רוצה לפרוץ שוב החוצה".
