השחקן מת'יו פרי מככב לאחרונה בכותרות בנסיבות שקשה להחליט אם הן עצובות או מעודדות. מצד אחד, כוכב "חברים" מוציא בימים אלו אוטוביוגרפיה מסקרנת שללא ספק תהפוך לרב מכר גדול. מצד שני, היא כוללת הרבה מאוד סיפורים לא פשוטים לעיכול שכן פרי התמודד עם התמכרויות ובעיות בריאותיות קשות לאורך השנים ואף היה על סף מוות.
קטעים מהספר יוצאים כעת לאור ופרי מספר בראיונות על מה שעבר, ובהחלט לא קל לשמוע זאת, במיוחד בהתחשב בכך שהוא וגם צ'נדלר בינג, הדמות שאותה גילם בסדרה האייקונית, כל כך אהובים על הקהל – ואין מה לעשות, קשה לגלות שהחבר הטלוויזיוני הטוב שלנו איבד במציאות את דרכו וכמעט שהתרסק לחלוטין.
"הדרך המהירה ביותר לשכוח שכולם מסתכלים עליך, היא להשתכר"
למרות שרבים הופתעו לשמוע על סיפור חייו הקשה של פרי, בסופו של דבר לא מדובר במשהו שלא שמענו קודם. פרי הוא אחד מני רבים בהוליווד שמסיבות כאלו ואחרות לא הצליחו להתמודד עם אור הזרקורים ופנו להרגלים הרסניים. במקרים מסוימים הם חיסלו לעצמם את הקריירה, במקרים עצובים יותר חיסלו את עצמם לגמרי ובמקרים מעודדים יותר, כמו של פרי כך נראה – הם הצליחו להשתקם ברגע האחרון.
אפשר להגיד שכבר "שמענו וראינו הכל" - ולכן אנחנו מקבלים את תלאותיהם של כוכבי הוליווד כמובנים מאליהם ואפילו כבר די אדישים אליהם. עם צמיחתה של הוליווד ותחילתו של עידן התקשורת המודרני בתחילת המאה הקודמת, ולאחר מכן פרוץ עידן הפפראצי והצהובונים, התרגלנו לשמוע על המשברים של הסלבס, עניין שתפס תאוצה אפילו עוד יותר בעולם הרשתות החברתיות.
לא צריך להתאמץ מדי כדי להיזכר באלו שהתקשו להתמודד עם התהילה, עולם הבידור היה ועודנו מלא בהם כמעט עד אפס מקום. המקרים הקיצוניים הם של כוכבי ענק שהלכו לעולמם טרם עת החל מג'ודי גרלנד ואלביס פרסלי ועד ויטני יוסטון ומייקל ג'קסון. מועדון ה-27 המדכא הידוע לשמצה כולל עשרות כוכבים שלא סיימו את העשור השלישי לחייהם (אגב, חבר המועדון הראשון עליו ידוע הוא אלכסנדר לוי, מלחין ונגן פסנתר ברזילאי שהלך לעולמו בשנת 1864) ורק בעשור וחצי האחרונים נפרדנו מכוכבים רבים כמו קורי מונטית', איימי ווינהאוס, פיליפ סימור הופמן, טיילור הוקינס, מייקל קנת' ויליאמס, מאק מילר, ולאחרונה גם אן הייש והזמר קוליו שמתו בגלל התמכרויות או שימוש בחומרים אסורים.
כמובן שמכוני הגמילה מתפרנסים יפה מאינספור הכוכבים שעוברים ועברו בדלתותיהם לאורך השנים בניסיון להתגבר על בעיות כאלו ואחרות: כוכבי עבר כמו אליזבת' טיילור וג'וני קאש וכאלו ובני ימינו דוגמת בן אפלק, דמי לובאטו, רוברט דאוני ג'וניור, אלטון ג'ון, דמי מור, סקוט דיסיק וג'ון האם.
הצרות האלו כמובן לא שמורות רק לסלבס, לכולנו יש הרי את הקשיים שלנו – אבל מה גורם לאוכלוסיית עולם הזוהר להיות הרבה יותר פגיעה? ד"ר צ'רלס פיגלי, שהוביל מחקר על לחצים נפשיים וחברתיים באוניברסיטת פלורידה בארה"ב, סיפר: "מפורסמים מתמודדים עם יותר לחצים על האגו שלהם. הם מאוד חשופים לביקורת מהציבור, ובסופו של דבר הציבור הוא זה שבשליטה לגבי הצלחת הקריירה שלהם". דניאל רדקליף, כוכב סרטי "הארי פוטר", סיפר שבכל פעם שיצא, הרגיש את העובדה שכולם מסביבו נועצים בו מבטים: "הדרך המהירה ביותר לשכוח שכולם מסתכלים עליך, היא להשתכר. ואז אתה מבין שכולם מסתכלים עליך יותר כי אתה שיכור, אז אולי כדאי שאשתה עוד יותר כדי להתעלם מזה".
תרבות הביטול מרחפת על ראשם
החשש מהביקורת הציבורית מתבטאת אפילו יותר בימינו, כש"תרבות הביטול" הפכה לכל כך דומיננטית - לטוב ולרע. מצד אחד, הסלבס יודעים שהם כבר לא יכולים להגיד כל מה שעולה על רוחם מבלי שיהיו לכך השלכות (וד"ש לקניה ווסט), אך מצד שני – גם כוכבים שכל פשעם היה לדוגמה להביע דעה פוליטית לא פופולרית, עולים על המוקד וחוטפים טונות של שנאה, כפי שיעידו אצלנו מיה לנדסמן וכוכבים אחרים שמזוהים עם הצד השמאלני של המפה. זה כבר פחות לגיטימי ואכן לא מעט סלבס חוששים לחשוף דעות אישיות, אפילו אם על פניו אין בהן כל בעייתיות, רק למקרה שמישהו בכל זאת ייפגע.
מעבר לביקורת הציבורית שאליה הכוכבים חשופים, צריך לקחת בחשבון את חוסר הפרטיות, ההתמודדות עם מטרידנים ומעריצים חסרי גבולות, דאגה לשלומם וגם לשלום יקיריהם. אידריס אלבה סיפר: "לפעמים אי אפשר להיות בטוח מה אמיתי ומה לא, במיוחד כשזה מגיע למערכות יחסים. כשמיליוני אנשים מעריצים אותך, ולפעמים אפילו מגיעים אליך לפתח הבית, אתה הופך לפרנואיד וחושש מכל אדם שמתקרב אליך. זה קרה לי הרבה".
מעבר לכל זה – התהילה מן הסתם לא נמשכת לנצח. על כל בראד פיט, מריל סטריפ וטום קרוז ששומרים על מעמדם בפסגה, יש אינספור כוכבים שנגעו בתהילה אבל הפכו עם הזמן ללא רלוונטיים ונשכחו. בגדול - על כל ג'וליה רוברטס יש אריק רוברטס.
כריסטופר לאש, מחבר הספר "תרבות הנרקיסיזם" כתב: "כשההצלחה מתבססת על נעורים, זוהר וחדשנות – התהילה חמקמקה מאי פעם. אלו שזוכים בתשומת לב מהציבור, דואגים ללא הרף שיאבדו אותה".
הסלבס חיים פחות?
כמו שאפשר להניח, אלו דברים שלא פשוט להתמודד איתם, לא משנה כמה אבק כוכבים יש סביבך או מה כמות הכסף שיש לך בחשבון הבנק (כן כן, זה אולי מקל, אבל עדיין). ד"ר פיגלי מצא שתגובות הכוכבים ללחצים האלו השתנו מסלב לסלב, אבל רובן ככולן – היו די קשוחות, החל מדיכאון וחוסר שינה ועד בעיות בריאותיות, חרדות, חוסר יכולת לסמוך על אחרים ושנאה עצמית. בנוסף, "רבים מהם חסרי ביטחון ולא מצליחים להתמודד עם העובדה שהצליחו כל כך בגיל כל כך צעיר. חלקם נבוכים, אחרים מרגישים אשמים. הם נכנסים למסלול של הרס עצמי", הוא אומר.
ולא מדובר בסתם קלישאה – מתברר שתוחלת החיים של הכוכבים קצרה יותר מזו של האדם האנונימי. שימו לב: במחקר שערך באמצע שנות ה-90, מצא ג'יב פוואלס, פרופסור לתקשורת באוניברסיטת יוסטון, שגיל המוות הממוצע אצל הסלבס הוא 58, בהשוואה לאנשים מן השורה שהלכו לעולמם בגיל ממוצע של 72.
במחקר המשך שנערך לפני כעשור מצבם של הסלבס השתפר, אבל הם עדיין היו בנחיתות. חוקרים אוסטרלים בחנו 1,000 מודעות פטירה שפורסמו בעיתון New York Times בשנים 2009-2011 ומצאו שאומנים מתחום המשחק, המוזיקה והספורט הלכו לעולמם בגיל ממוצע של 77 בעוד שגיל המוות הממוצע של אנשים לא מוכרים היה 78.5. מי שזכו להאריך ימים יותר מכולם אגב, היו אנשי עסקים מצליחים ופוליטיקאים, שהגיעו בממוצע לגיל 83 המופלג.
פרופסור ריצ'רד אפשטיין שניהל את המחקר הודה: "מחקר כזה לא יכול לספק הוכחות, אבל הוא מעלה שאלות מעניינות – אם תוחלת החיים של כוכבים מצליחים היא קצרה יותר, האם זה אומר שהתהילה שהם זוכים לה בגיל צעיר מובילה אותם להתנהל באורח חיים רע יותר ברגע שההצלחה נמוגה? או שאולי הלחצים הפסיכולוגים וההישגים הציבוריים מובילים אותם להתנהג בצורה הרסנית לאורך חייהם? או שאולי רובם נוהגים לקחת סיכונים – מה שמגדיל את הצלחתם אבל גם גורמת להם לעשן, לשתות ולהשתמש בסמים בניסיון לשפר את ביצועיהם על המסך ועל הבמה? לא משנה מה הסיבה, ייתכן וזו קריאת אזהרה לצעירים שחושקים להתפרסם – הם עלולים לשלם מחיר כבד תמורת הקריירה שלהם".
קחו למשל את מישה ברטון, שהייתה אחת הכוכבות העולות של תחילת שנות ה-2000 בזכות סדרת הלהיט The OC. תקופת ההצלחה שלה לא נמשכה זמן רב - היא "התפוטרה" מהסדרה לאחר עונתה הרביעית וזמן קצר לאחר מכן נעצרה לאחר שנתפסה נוהגת תחת השפעת אלכוהול ונידונה ל-36 חודשי מאסר על תנאי. לאחר מכן היא המשיכה לעבוד באופן תדיר אבל בסרטים זניחים והקריירה שלה לא התאוששה. מספיק גם להזכיר שמות כמו לינדזי לוהן, אמנדה ביינס, צ'ארלי שין ודרו בארימור שזכו לתהילה בגיל צעיר ומצאו את עצמם בשלב כזה או אחר במכוני גמילה.
מתוודים למען עזרה לזולת (ועבור חשבון הבנק?)
לא פעם רואים בסרטים אמריקנים את הדמויות נכנסות לתא הווידוי, שם הן מספרות על חטאיהם לכומר שבצד השני של המחיצה. המקבילה של המפורסמים לתא הווידוי הם כנראה הספרים האוטוביוגרפיים שלהם, שם הם מרגישים בנוח לחשוף בפני העולם את כל סודותיהם ומאבקיהם – אם לא עבור ניקוי הנשמה, אז לפחות על מנת למלא את חשבון הבנק (או לחילופין, כפי שהם לרוב טוענים: כדי שיוכלו לעזור לאחרים).
על מת'יו פרי כבר דיברנו, אבל הוא לא היחיד שהוציא לאחרונה ספר זיכרונות. טום פלטון, כוכב סרטי "הארי פוטר", רק בן 35 אבל הרגיש שחווה מספיק כדי להוציא ספר משלו, שבו הוא מספר שהיה אלכוהוליסט: "השתייה הפכה להרגל נהדר. כשאתה שותה, אתה בורח מסיטואציה. לפעמים זה לא נשאר רק בפאב ומדי פעם מתלווה גם לסט הצילומים. זה הגיע לשלב שבו הרגשתי בנח לשתות בזמן שעבדתי. לא הגעתי לעבודה מוכן ומקצועי כפי שרציתי להיות. האלכוהול לא היה הבעיה אלא הסימפטום".
פלטון מספר שהבין שיש לו בעיה רק כשמקורביו, ביניהם המנהל שלו, הסוכן ובת זוגו דאז, התעמתו איתו בנושא, אך מי שהצליח לחלחל הכי עמוק היה עורך דינו שאמר לו: "אני לא מכיר אותך מספיק טוב, אבל אתה נראה כמו בחור נחמד. זה העימות ה-17 שעשיתי במהלך הקריירה שלי. 11 מתוכם כבר מתים. אל תהיה מספר 12".
פלטון עבר לאחר מכן מספר סבבים במכוני גמילה ובסופו של דבר הצליח להתגבר: "אני לא לבד במאבק הזה. בדיוק כפי שכולנו חולים לעיתים מבחינה פיזית, אנחנו גם מתמודדים עם הבריאות הנפשית שלנו. אין בכך בושה וזה לא סימן לחולשה".
שמחה שאמה המתעללת מתה
מישהי נוספת שחשפה לאחרונה את הלחצים שהופעלו עליה, ועל ידי אמה לא פחות, היא ג'נט מקארדי, כוכבת הסדרות של ניקולדיאון iCarly ו"סאם וקאט", בהן שיחקה לצד אריאנה גרנדה. בניגוד לגרנדה שהפכה לכוכבת על – החוויה של מקארדי מול המצלמות ומאחורי הקלעים הייתה הרבה פחות חיובית וגרמה לה לפרוש לגמרי מעולם המשחק.
בספרה, אשר רק מהכותרת שלו אפשר לקבל רמז על מה שעברה, שכן הוא נקרא בשם המצמרר "אני שמחה שאמא שלי מתה" - היא מספרת שאמה המנוחה דברה התעללה בה נפשית. "אמא שלי תמיד חלמה להיות שחקנית מפורסמת, והפכה לאובססיבית בניסיון שלה להפוך אותי לכוכבת. הרגשתי שהעבודה שלי היא לשמח אותה", כותבת מקארדי.
היא מספרת שהייתה בת 10 בלבד כשאמה החלה לחמצן את שערה ולהלבין את שיניה. כשהתקבלה לסדרה iCarly, היא כבר סבלה מאנורקסיה שהתפתחה בהמשך לבולימיה. היא גם מספרת שאמה נהגה לערוך לה בדיקות וגינליות, סירבה לאפשר לה להתקלח לבדה ובחנה את החזה שלה. אמה מתה בשנת 2013 לאחר מאבק ארוך שנים בסרטן השד ומקארדי סיפרה: "אני יודעת שאם היא הייתה חיה היום, עדיין הייתי מתמודדת עם הבעיות האלו. רק בזכות המרחק ממנה הצלחתי להבריא".
גם מקארדי התמודדה עם התמכרות לאלכוהול, אחרי שאנשי צוות על סט הצילומים נהגו להגיש לה על שוטים של אלכוהול בטענה שיכולות המשחק שלה ישתפרו אם תשתה (היא הייתה אז בסוף שנות העשרה שלה, ומבחינה חוקית נאסר עליה לשתות). מקארדי מספרת שדבריהם הובילו לכך ששתתה בין 8-10 שוטים של ליקר בתחילת כל יום צילום. היא נגמלה מאז – אבל כאמור, החליטה לנטוש את עולם הזוהר כדי להבריא.
תרבות השיתוף שוטפת את הוליווד
ולא באמת צריך לכתוב ספר כדי לחלוק את הבעיות. בימינו נראה שכמעט כל כוכב מוצא את דרכו לספר שחווה לחצים נפשיים וחרדות חברתיות, החל מג'סטין ביבר, קנדל ג'נר וליידי גאגא ועד כריס אוונס, כריסי טייגן וסופי טרנר. למען האמת, הרשימה כל כך ארוכה שייתכן ויותר קל למנות את אלו שלא דיברו על הנושא הזה בשלב כזה או אחר.
הציניקנים יגידו שמדובר בטרנד מתמשך שנועד להשיג כותרות או לחילופין לעורר סימפטיה בקרב הקהל ולהפוך את הכוכב לנגיש יותר. בהחלט ייתכן שזה נכון, לפחות אצל חלקם. אך בו זמנית בעידן המתקדם (והפרוגרסיבי, אם תרצו), הכוכבים של ימינו הם הרבה יותר "אנושיים" ולא מהססים לשתף את המשברים והקשיים שאיתם הם מתמודדים, בין אם בראיונות עומק או בפוסטים מרגשים באינסטגרם. טום הולנד למשל, הצהיר שהוא מתנתק מהרשתות החברתיות: "אני נתקע בסחרור כשאני קורא על עצמי דברים, וזה מזיק למצבי הנפשי", סיפר, כמו גם בת זוגו זנדאיה שדיברה לא פעם על הקשיים הנפשיים שלה. גם סלינה גומז עשתה log off כמה וכמה פעמים מכיוון שההתמודדות עם התגובות עליה ברשתות היו יותר מדי עבורה.
קיילי ג'נר סיפרה גם היא על ההתמודדות עם הכותרות השליליות: "אני קמה כל יום בחרדות, ב-7 או 8 בבוקר, ובטוחה שיש עליי ידיעה לא טובה שאני חייבת למצוא. הפחד הכי גדול שלי הוא להתעורר ולגלות שכתבו עליי משהו רע".
בלה חדיד למשל, דיברה לא פעם על התמכרותה לאלכוהול ועל החרדות והלחצים איתם התמודדה. בשנה שעברה היא פרסמה תמונה של עצמה בוכה וכתבה: "לפעמים כל מה שאנחנו צריכים לשמוע זה שאנחנו לא לבד. אני אוהבת אתכם, אני רואה אתכם, אני שומעת אתכם. עזרה עצמית ומחלות נפשיות או חוסר איזון כימי הם כמו רכבות הרים או מכשולים שלוקחים אותך למעלה, למטה ולצדדים. אבל אני רוצה שתדעו שתמיד יש אור בקצה המנהרה, ושרכבת ההרים הזו עוצרת בשלב מסוים".
היידן פנטייר סיפרה שהתמכרה לסמים ולאכוהול, והתמודדה עם דיכאון לאחר לידה: "הייתי בטוחה שהגעתי לתחתית, אבל אז הייתה דלת סודית שנפתחה ונפלתי נמוך יותר. הייתי במעגל של הרס עצמי. הייתי על גג העולם - והרסתי את זה".
סיכמה זאת היטב הכוכבת הצעירה בילי אייליש כשאמרה: "אין הדרכה או קורס שמלמד אותך איך להיות מפורסמת" ועם זאת הודתה: "בית ספר כזה יהיה ממש גרוע. אנשים מפורסמים הם נוראיים, התהילה היא זבל".
טיפ לסלבס: תעזרו לאחרים
אבל מה הפתרון? האם רוב הסלבס נידונו לחיים הרסניים ומלאי מאבקים? לא בהכרח.
הפסיכולוגית האמריקנית ד"ר דונה רוקוול טענה: "האמת המצערת היא שהתהילה לא נמשכת לנצח והשאלה הגדולה היא איך הכוכב יכול לשרוד אותה? איך ניתן להתמודד עם כישרון יוצא דופן כמו שהיה לוויטני יוסטון, מייקל ג'קסון או ג'ודי גרלנד, להגיע לפסגה ולרכב על קרוסלת הפרסום באופן בריא ומוצלח עד שיגיע הזמן לרדת ממנה?"
ובכן, רוקוול חושבת שהפתרון לסלבס הוא להשקיע את עצמם במטרות נעלות, כמו עזרה לסביבה ולזולת. היא נותנת כדוגמה את מאט דיימון ואת סולן להקת U2 בונו, שידועים בפעילויות ההומניטריות שהם עושים, ונחשבים לשני כוכבים שחיים את חייהם בשלווה יחסית.
ויש לא מעט דוגמאות אחרות: הנסיך הארי ומייגן מרקל ברחו מחיי המלוכה לעבר חיים שסובבים סביב סיוע לאחרים, מארק רופאלו פעיל למען בעלי החיים, אנג'לינה ג'ולי היא שליחה מיוחדת של האו"ם וליאונרדו דיקפריו נאבק למען שמירה על האקלים (גם אם הוא ממשיך לשוט ביאכטות מפוארות שלא ממש מסייעות לנושא). וגם אם זה לא פתרון מושלם (כפי שיעידו הסקנדלים שמרקל ממשיכה להסתבך בהם והצרות של ג'ולי עם בעלה לשעבר בראד פיט), אולי הוא לפחות טוב מספיק.
